דבר שמואל נא

דברי מר"ן וכמו שסתמה הג''ה ולשון הרבי"ש הביאו בב"י סי' א' משמע שאפי' בסיבה קלה כגון שרצה לגרש לישא אחרת אינו יכול לעכב משום הכתו' ע"ש. ואמת שדברי מר"ן ז"ל בבדה"ב הם דברי אלדי"ם חיים ולקוצ"ד נראה שהוא דבר ק' לקבל ולא יש כמותו בכל הפוסקים שלא יגרש עד שיתן את הכתו' ואף אם אין לו ואם אין לו מה יעשה. וראיתי לס' א' נקר' יתר הבז שכן פסקו ב"ד שבמתא תונס יע"א ועשו מעשה אלא שחכם אחד בעל דבר כתב פסק אחד על בתו אחר שגירשה בעלה כמתרעם על ב"ד שכתבו כן על בתו והרשה דבריו לקצת ת"ח והסכימו עמי. ולקוצ"ד יש ראיה להיפך והוא דבפסחים דף קי"ג ד' אין הדעת סובלתן וכו' ויש אומרים אף המגרש את אשתו פעם א' וב' ומחזירה והא דלא חשיב זה משום דזימנין כתובתה מרובה ע"ך. ואם איתא דלא יגרש עד שיפרע כתובה לא מתרץ מידי אלא ודאי שגירשה וכתב לה כתובה חוב והיא דוחקתו תמיד ומחזירה כדי לנוח מתביעתה. ועוד תנן בסוף פרק ט' דכתובות הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה. משמע שגירש ולא נתן לה כתובתה ועם שיש לדחות שנתרצית לזה הוא דוחק ומ"מ המנהג פשו' כסברת ההג"ה כשמסדר נכסיו יגרש ואין חשש. ומ"ש אבל רבינו גרשום החרים ועי"ל סי' א' אנן לא קי"ל הכי דלא החרים אלא עד סוף אלף הה' וגם זו בכלל, וכן המנהג פשוט שלא לחוש כלל לחרם ר"ג גם בזה עכ"ד. ועפ"י דבריו הללו פשוט המנהג כמ"ש הוא ז"ל ועיניך הרואות שדבריו ז"ל נגד כל הרבנים שקדמוהו וכל חיליה מדברי מור"ם הללו ודברי מור"ם הללו כרי גם נושאי כיליו חילקו בהם כמ"ש לעיל והשוו דעת הרא"ש לדעת הריב"ש. ומזקנים אתבונן במה שראינו שפשטה הוראתו ז"ל בזה מימיו ועד עתה ומנהו והלאה עוף לא צפצף וכו' הא ודאי שנתקבלו בעיניהם דבריו ז"ל כי על כן ראוי לדקדק בדבר היטב עד שיצא המשפט לאשורו, כי באמת כל מה שכתבתי הוא לפי שיטת הפוסקים שזכרנו שראוי ללכת בעקבותיהם. אך מ"מ קושטא קאי שבכל זה לא הונח ודברי מור"ם בקצר דאנן גרירי אבתריה לא נהלמו לי שפשט דבריו מוכיחין. דעל מ"ש מר"ן יכול לגרש בלא דעתה סיים הוא ז"ל ואפילו אם לא ישלם לה הכתובה וכו' משמע דבכ"ג איירי ובפרט אחר שראיתי להלבוש שדבריי מפורשים להדייא בכל גוונא שכ"ך וז"ל דבר תורה יכול לגרש האדם את אשתו בלא דעתה ואפי' בע"ך. אבל האיש אינו מוציא אלא לרצונו וכו' ואפי' אם אין לו לשלם וכו' וקרוב בעיני שאלמלא ראה הרב זלה"ה דברי הלבוש סעד גדול היה לו מהם כי א"א לומ' שהוא היפך מדעת מור"ם וגם דברי הרא"ש בשיטה זו קיימי שכ"ך בתשובה כלל מ"ב (8) והובאה בב"י סימן קי"ז וז"ל. ראובן נשא אשה ושהה עמר יותר משנתים ונודע לו שהיא נכפית. והוציאה מביתו והיא תובעת ממנו שכ"ו והוא משיב שהדבר ידוע שאין הדעת סובלת להסתופף אצלה גם סכנה יש בדבר וחפץ לגרשה וליתן כל אשר לו ועני הוא ואינו משיג ליתן לה כתובתה והשיב דעפ"י תקנ' ר"ג כופין אותה שתקבל גט, ואם תמאן ימנע ממנה שכ"ו ואינה יכולה לו' שאין רצוני לקבל עד שיתן לי כתובתי דזו אינה טענה כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה כשאר חוב שהיה מחוייב לה והנמצא אתו יתן: והמותר באשר תשיג ידו והאריך בדבר עכ"ל. מדבריו הללו מוכח דלדינא ודאי כך הוא הדין, אלא דבנד"ז שהיא נכפית אפילו לפי חרם רגמ"ה דלא יגרש עד שיפרע ומדעתה בזה לא החרים ולכן הוצרך לבאר לפי חרם רגמ"ה כלומר לא מיבעייא לדינא אלא אפי' לפי חרם רבי' גרשום. גם דברי הריב"ש הובאו בב"י סי' א' וכתב וז"ל והיכא דלא אפשר למיקם בסיפוקייהו והוא רוצה לגרש כדי שישא אחרת אינה יכולה לתבוע וכו' אלא תקבל גיטה ואח"ך תתבע וכו' ועיין בגוף התשו' ששם מבואר דלענין דינא קאמר. באופן שהרא"ש והריב"ש שוים בדין זה. ואף דאיכא למימר דמר"ן בקצר אין ולא ורפייה בידיה מצד שחשש לתשו' הרשב"א ס"ס כיון דמר"ן לא גיל' דעתו ומור"ם ג"ד להדייא ודאי דנקטי' כוותיה וכל החילוקי' שזכרו הפוסקים הנז', אין בהם חוזק כ"ך לסתור הדין אלא דמ"מ גם לפי"ז עמד לנגדי התנאי שמתנים שאם ישא א"א וכו' שיפרע לה וכו' ויפטור וכו' וכל תנאם שבממון קיים וכמ"ש הרב מוהרפ"ת זלה"ה בתשו' הנ"ל. וכן מצאתי להרב מהרשב"ד זלה"ה שכתב וז"ל נהגו בעיר הזאת פאס יע"א מימות החכמים השלמים נ"ן שהגרושה תטול בג"ח ובג"ש נוסף על סכי כתובתה וכן ראיתי פסקי דינים לחכמי' שלמים וכן רבים ראשוני' נ"ן ואחרונים שהלכו בעקבותיהם וגם נתנו רשות לאשה שעבר בעלה על תנאי שלא ישא שתגבה כתובתה מכל נכסיו קרקע וטלטל ותעשה בהם חו"ר ואם מתה אינו יורשה אפי' עדיין לא נתן לה גט שכך הוא התנאי שאם ישא וכו': ועם היות שאין כתובה נגבית מחיים אלא לאח"מ או לאחר גירושין הוסיפו מתקני התקנה שאף אם יעבור וישא ועדיין לא נתן גט חל עליו שעבוד פרעון כתוב' שכל תנאי שבממון קיים, ועיין סעד לזה מתשו' הריב"ש סי' ר"ח ואף אם יטעון שברשות' נשא אשה לאו כל כמיניה להאמינו בזה והגם שאין הנאמנות בכתו' עכ"ז כתבו שאין להאמינו בזה: ועם היות שהרב מהרי"ט דרבי הוכיח מתשוב' הרא"ש כלל יו"ד סימן ב' שהבעל נאמן בשבועה כבר נתקבצנו כמה פעמים וראינו שאין משם ראיה ואין הנדון דומה לראיה וג"ך לא שבקת חיי לכל בריה שכל א' יטעון כך. ולכן הסכמנו בזה שאם טענה כן תשבע שלא מחלה ותברר לו