דבר שמואל נ

להקפיד ולהעמיד הדבר עד"ת ולהשביע שלא יאכיל ולא ילביש האשה ובניה עד שיפרע כתו' הראשונה. גם ראוי להודיע זה לאשה שנשא שעמ"ך היא נישאת לו ואם קיבלה אין אנו אחראין לה, והמגרש צריך לכתוב עק"ד בעש"ג מסך הנשאר לה בכתובתה שחייב לפורעו לכשיגרש ויונח ביד שליש כפהת"ק גם בפס"ד אחר כתבו כמ"ש הרב המשביר והרב משה אדהאן זלה"ה גם בפס"ד אחר להרב מוהריב"ץ זלה"ה פסק ג"כ כמ"ש ושם ביאר שלא אמרו שרשאי לגרש אם אין לו במה לפרוע כתוב' אלא כשחייבת להתגרש מן הדין כההיא דסוף סי' קי"ז: אבל כשהגירושין באין מחמתו אינו יכול לגרש עד שיזמין לה מעות כתובתה מושלם, וכמ"ש הרשב"א בשם גאון והרי"ף בתשו' והרשב"ץ סי' רכ"ג והובא בב"י סי' קי"ט ס"ב עכ"ל. גם ראיתי להרב מוהרפ"ת זלה"ה שהאריך גם הוא בזר וסיים וז"ל ולפי נוסח כתובות דידן שמתנים בפירוש שיפ' לה כל סכי כתובתה ומספר כתובתה נלמוד, וכ"מ להרבנים מוהריב"ץ ומוהר"ר משבי"ר ומהרמ"א זלה"ה, ועכ"ז נכון בעיני לומר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ויהיה הכל תלוי בראות עיני ב"ד שאם רואים בבעל שאין דבר בפיו מה זה היה לו לבגוד בבת בריתו חנם רק שזחה דעתו עליו ותלה עיניו בבנות הארץ יש לב"ד להפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה ולא יגרש רק עד שיפ' לה כל סכי כתו' מושלם עספ"א, ואם ראו שיש אמתלא לדבריו שהיא שנואה לו מצד איזה מום שאינו מתקבל לרוב כל אדם או מצד חסרון דעתה או מצד שטבטה הרע שהיא אשה קשת רוח ובעלת מחלורת וכיוצא אין כופין אותו להיות בניו בני שנואה ולהיות אסור בידה בכבלי ברזל כל ימי חייו ויש להם ליתן לו רשות לגרש ולזקוף עליו סכי כתובת' בחוב אחר שישבע לה שבועת הגאוני' אבל בלא סבה ובלא טעם הדרינן לדינא והיא דעת הרי"ף והרשב"א והגאונים וסיעתם דאייתינן, ולפי נוסח כתובותינו אפילו לדעת הריב"ש וסיעתו וכמש"ל וסיים וז"ל והוצרכתי להאריך בזה לפי שראיתי הדור פרוץ וכל מי שזחה דעתו כליו ותולה עיניו בבנות הארץ ובממון בא בטרונייא על אשת נעוריו כי תמאס לאמר קום לך מביתי והרי גיטך בידך וסכי כתובתיך עלי בחוב לתובעם ממני לכשיזדמנו לי, ולאו עכברא גנב אלא חורא גנב אלו המחזיקים בידם לדונם עפ"י פשט ההגה"ה וענייה זו לשוא שמרה יוצאת חנם אין כסף וכעסתה צרתה הבאה אחריה לאמר אכול ושתה מן הבא בידינו והאחרת תראה רוח תרדוף קדים הלא תראה כמה חששו רז"ל לצער הגרושה בנדון כזה שפסקו בירושלמי אמר רב אחה אמר רבי יוחנן אשה שגירשה בעלה ולא נתן לה כתו' חייב במזונותיה עד שיתן לה עספ"א וכדעת הירושלמי פסקו הרא"ש בפ"ק דמציעא ופרק בתרא דכתו' והעיטור והטור בסי' צ"ג בלי שום חולק וכתב הרא"ש דטעם הירושלמי ליפות כח האשה שיפרעו לה כתוב' בעין יפה ולא יתנו לה על יד על יד ואע"ג דהרי"ף והרמב"ם וסיעתם לא ס"ל כהירושלמי וכן מר"ן דלא אייתי לירושלמי, משמע דפוסק כהרי"ף והרמב"ם, מ"מ נר' לי שבמדינותינו יש לנהוג כדעת הרא"ש שהדבר ידוע דאנן בתר תקנת קדמונינו נ"ן גרירן ולהדייא כתב מהר"ש אבן דנאן, ומהר"ם בנו שכדעת הרא"ש היו נוהגים כל רבותינו שלפניהם ושבימיהם יעו"ש. אבל מה נעשה שלא ראינו מימינו מי שנהג כן, ועיין הרשב"ץ סי' קפ"ג ומ"מ למיחש מיהא בתקנת העלובות הנמאסות בעיני בעליהן, על לא חמס בכפיהין ולבוא עליהם בעקיפין אשר לא כדת ראוי לכל בעל נפש היושב על כסא ההוראה לחוש לתועלת האשה ולא יחרוך רמיה צידו להוציא בת בריתו נקייה מכל והוא ליכול וליחדי עם אחרת ובעת תבוע אותו הא' יפשוט לה הרגל לומר טול טיט שתחת רגלי כי כל עמלי לפי זה אינו מן הדין ולא מן השורה ולכן קם דינא דבנדון כזה אינו יכול לגרש עד שיפרע לה כל סכי כתובתה ותול"מ. ואחרי מופלג הובא לידי ספר יתר הבז האריכו רבים מרבני תונס בב"ד של ששה להוכיח במישור ככל דברינו, עכ"ד הרב הנז' הנך רוצה בעיניך שגם הוא הלך בשיטתינו. וחיזק בטעם ותבלין כמש"ל. עוד מצאתי תשו' אחרת להרדב"ז בחדשות סי' תנ"ח שנשאל עוד באשה ששהתה י' שני' ולא ילדה וכתו' מרובה ורוצה לקיים פו"ר לפי שיש עליו שבועה בכתוב' כמנהג והשיב דמתירין לו. והכתו' תשאר עליו בחוב, ואין כופין אותה לשבת אצלו: שלא נשאת לו אלא ע"ת שלא ישא, ואין מתירין לו לישא עד שיגרש ויסדר מפני תנאי כתו' ואע"ג דתיקנו הגאונים ז"ל שלא יגרש עד שיתן לה כתו': ה"מ בעל כרחה אבל זו רוצה להתגרש והוא רוצה לקיים מצות פו"ר עכ"ל והוא להדייא כמ"ש דהא כדאיתא והא כדאיתא. אלא דמ"מ לשיטה זו דאנן בה קיימי אין ראיה מתשו' זו דלדידן אם היא מהמתגרשות מדינא אפילו בע"ך יכול לגרש ויפרע מה שיש לו והשאר לכשתשיג ידו שוב חפשתי ומצאתי דבר פלוגתיה דמוהרפ''ת בדין זה הוא הרב הגדול כמוהר"ר רפאל בירדוגו זלה"ה, ודבריו ז"ל הובאו בחיבורו סי' קי"ט ובתשובו' הרב המבי"ן סי' ר"ח, ויען שחי' אינו מצוי ביד כל אדם ראיתי להעתיקו לפניך וז"ל הג"ה סעי' ו' עיין ב"ש ח"מ והפר"ח הקשה מהא דאמרינן נתנני ה' וכו' זו אשה רעה וכתובת' מרובה ואם איתא יגרשנה ותכתוב עליו הכתוב' גם הקשה משולייא דנגרי בפ' הנזקין שהוצרך התלמיד להלוות לו הכתו' ע"ש ואין מזה ריח קושייא שהיו חוששין שמא יגרשנה ותהיה דוחקתו תמיד בכתובתה וזה פשוט גם אפשר שהיה להם בית וכלי תשמיש ואם היו מגרשים היו מנקשים כל אשר להם וישארו נודד' ללחם ושו"ר בפר"ח דחה ככל מה שדחינו, וסיים שכ"ך מר"ן בס' בדק הבית דדבריהם אלו לאו דסמכה וכל הפוסקי' שזכרו זה חולקים על ס' זאת ועיין שם שהפר"ח הסכים על סברתם ואין לנו אלא דברי