דבר שמואל מט

בזה אלא לסתור ראיות התשב"ץ ולא לסתור הדין דאל"ך היה לו לכתוב כן גם על דברי הרשב"א שהביא משם הגאון: מ"מ ממה שסיים ועיין בתשו' הריב"ש משמע דלדינא קאמר ומשמע ג''ך דהר' ז"ל דעתו לו' דהריב"ש הפך מדעת הגאון וזו היא שקשה דאם דעתו לפיסקא דדינא כהריב"ש רבותא טפי הו"ל לאשמועינן אם היה פוסק כוותיה ולמאי איצטריך לפסוק כהרא"ש בניכפת דמשמע בדוקא. גם למה לא גמגם רק בתשו' הרשב"ץ ולא גם בתשו' הרשב"א בשם הגאון ותשובת הרי"ף ואדרבא הראיה שהביא הגאון מצינו לו בסימן ע"ט שפסקה להלכה גם בסי' ק' הביא מר"ן דע' הרשב"א שמסכמת ג"ך קצת לתשובתו זאת, ופסק' שם מור"ם במפ"ה ע"ש אשר מזה משמע שלא גמגם בראיות אלא הרב התשב"ץ אך לדינא אינו רוצה לפסוק נגד הגאונים והרשב"א. ושו"ר להרב הט"ז גם הוא גמגם בראיות שהביא הרשב"ץ והביא דברי מר"ן הללו דבד"ה, ועכ"ז בענין דינא הסכים לדבריהם. וכתב שקבלת הגאונים תכריע גם הרב מוהריק"ש בהגהותיו על הש"ע דעתו כמ"ש ע"ש: ומ"מ אכתי יש לדוחה לדחות שכיון שמר"ן בבד"ה גמגם בזה וציין לתשובת הריב"ש הנ"ל מש' שדעתו לפסוק כוותיה אך ידינו נטויה ג"ך לדחותו ולומר שממה שלא פסקה בקצר. משמע שאין דעתו לפסוק נגד הגאונים וכמ"ש ואין ולא ורפייא בידיה ולכן פסק כדברי הרא"ש בההיא דסימן קי"ז וההיא דחלתה דסי' ע"ט להורות דאידי ואידי דברי אלדי"ם חיים וכיון שיש לנו לחלק בדבריהם וכמ"ש באופן שיתקיימו כולם. מחלקין דאפושי פלוגתא לא מפשינן: וראיתי להרב הכנה"ג בסימן קנ"ד אות נ"ג מהגה"ט שהביא דברי הרב מהרש"ך סי' ק"ד שנסתפק גם הוא בדין זה אפילו בשהתה יו"ד שנים ולא ילדה, והגיה עליו הר' מהר"ש ן' וליסוד ז"ל שיש ראיה ברורה לזה מדברי הגאון שהביא הרשב"ץ ומתשוב' הרי"ף שם וכו' וסיים עליהם הרב הכנה"ג ז"ל וז"ל ונר' לענ"ד שאין ראיה מתשובה זו לפשוט ספיקו של מהרש"ך ז"ל דהרי"ף והגאון והרשב"ץ לא דברו אלא במי שרוצה לגרש בלי טענה, וע"ז פסקו דאע"ג דקי"ל כב"ה שיכול לגרשה כשירצה, ואפי' הקדיחה תב שילו היינו כשיפרע לה כתו' אבל אם אינו פורע לה כתוב' לא יגרשנה ותהא עליו כתו' בחוב לכשתשיג ידו, אבל מי שרוצה לגרש כדי לקיים מצות פו"ר דלכולהו רבוותא חוץ מהר"י מינץ אין חרם רגמ"ה מונעו מלגרשה או בטענה אחרת שיש מצוה בגירושיו. יודו הרבנים הנז' שיכול להוציאה ותהי כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו לא ידעתי למה איצטריך לשלול חרם רגמ"ה בדין זה, ואולי דס"ל דהמגרש בלי טענה חל עליו חרם רגמ"ה ומהאי טעמא פסקו דאם אינו פורע לה לא יגרשנה ואם אמת שכן הוא דעתו לדידן לא קי"ל הכי שלא החרים אלא עד סוף אלף הה' אך האמת הוא דלא היה צריך לכ"ז דלהדייא כתב מור"ם שם בסימן קי"ט ס"ו אחר דבריו שהביא בשם תשובת הרא''ש וריב"ש וז"ל וכ"ז מדינא אבל רגמ"ה החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת ואפילו אם רוצה ליתן לה כתובה אין לגרשה שלא מדעתה ע"ך. וכבר הוכחנו דמור"ם מיירי באותן שמתגרשות מדינא כההיא דנכפית דנקט הרא"ש, ועלייהו קאי וכ''ז מדינא' וא"ך אין לומר דטעה הפוסקים שסוברים שאין לגרש רק עד שיפרע כתו' הוא משום חרם רגמ"ה שהרי מבואר שהוא מדינא ולא מצד החרם, וגם אם מצד החרם אפי' יפרע אין לו לגרש אלא מדעתה, וכמ"ש מור''ם להדייא וק"ל ) וכן מתבאר מהראיות שהביא הרי"ף ז"ל בהא דתנן לקתה חייב לרפאתה אמר ה"ז גיטה וכתובת' תרפא עצמה רשאי הא שלא בכתוב' אינו רשאי. משמע בביאור דדוקא בגירושין שהם רשות מיירי הרי"ף. דבגירושין דמצוה מה ראייה מייתי משם שאין בגירושין מצוה וליכא למימר דהתם נמי איכא מצוה שכיון שהיא חולה יש ביטול מצות פו"ר דליתא חדא דל"ד ביטול פו"ר למי שלא קיים פו"ר שהיא מצות עשה מן התורה ועוד דהתם נמי יוכל לישא א"א ולא יתבטל דלדין הש"ס נושא אדם כמה נשים כמ"ש רוב הפוסקי' והן הן דברי הרדב"ז בח"ב סימן ק"ד שכתב כל אשה ששהתה יו"ד שנים ולא ילדה והוא רוצה לקיים פו"ר זורק לה גיטה ותשאר הכתוב' עליו חוב דבכגון זה לא תיקנו הא' שלא יגרש אלא א"ך יתן כתו' וזה פשוט. וסעד לדברי מצאתי מתשובת הרשב"ץ הביאה הרב מהר"מ מטי ח"ב סימן נו"ן שכתב אפילו אם נתחייב שלא לישא עד שיגרש אם אין לו כדי כתו' ישאר חוב עליו ע"ך. ומשמע מדבריו דאפילו יגרש שלא לרצונה אם אין לו ישאר חוב עליו וכמו שדקדק מהר"מ די בוטון תשוב' ט"ו, וכדי שלא יוקשו תשובת הרשב"ץ אהדדי צ"ל דזו מדברת במקום שמצוה לגרש, ותשוב' שהביא מר"ן בסימן קי"ט מיירי במקום שרוצה לגרש בלי טענה ועוד האריך שם הרב הכנה"ג והביא ג"ך דברי מר"ן בבד"ה הנ"ל ולסוף כתב וז"ל, ומה שנ"ל נכון לענין פיסקא דדינא הוא דאם אין מצוה בגירושין אינו יכול לגרשה ותהי כתובתה עליו עד שתשיג ידו, וכדמוכחי דברי הרדב"ז וכו' עכל"ה ועיין עוד בבאה"ט סימן קי"ט סק"ו: גם ראיתי להרבני' מוהריב"ץ ומוהר"ר משבי"ר זלה"ה גם הם שכתבו בפשיטות דאין אדם רשאי לגרש עד שיפרע כתוב' ואם עבר וגירש אין למונעו מלישא א"א משום לא תוהו בראה וסיימו שם וז"ל ולפי מ"ש מרן בחמ"ש סימן צ"ט דהנשבע בתק"ח כולל בשבועתו שכל מה שירויח לא יאכיל לאשתו וכו' דמשמע אפי' היא נשואה לו כבר. ק"ו לאשה זו שנשא ולבניה אשר תלד דודאי לא יזונם עד שיפר' לא' כתובת' ואע"ג דבעלמא נהגו האידנא שלא להקפיד ע"ז מ"מ בנד"ז מנהגינו להקפיד