דבר שמואל מה

מוכח להדייא דבשאר ירושות ג"ך איירי וכן הוכיח ג"ך בדבריו שתקנת טוליטו' ותקנת המגורשי' שוים הם ובכולהו בעינן שלשים יום גמורים אלא שממה שראה שהרמב"ם הפריז על המדה לו' שאפי' לא כלו לו חדשיו נוחל ומנחיל רצה הוא ז"ל לפשר בין דבריו לדברי בעלי התקנה. באופן שנוכל לפרש בדברי הרמב"ם דהוי' מ"ש הרמב"ם שלא כלו ר"ל דלא ידעינן בודאי שכלו כמ"ש בעה"ת רק כמו מנהג העולם שבועלים ואינם פורשים וע"י גמר שער וצפרנים יותר לנו הספק דשמא לא כלו לו חדשיו ורצה בזה לו' שגמר שער וצפרנים ושלמות ו' חדשים שזכרו בהע"ת דמיירי שבעל ופירש כי הדדי נינהו וכיון שאין דבריו ז"ל אלא פשר בין הדין לתקנה, מי שירצה להתעקש ולדון כפשט בעהת"ק ודאי דאין מוחין בידו כי באמת ראוי לדקדק על דברי הרב בתשובה זו שכיון שהודה הוא ז"ל שדברי בהע"ת אינם כדברי הרמב"ם למה הוצרך לפשר דאטו כל תקנה שתמצא היפך הפוס' המפורסמי' נצטרך להשיאה לד"א באופן שישתוו דבריהם והלא רוב התקנו' היפך הדין ומעול' לא ראינו מי ששינה בהם שום דבר להשוותם לדברי הפוס' לענין דינא. ותו בשלמא דברי הרמב"ם שלא ביאר בהם בהדייא שהכרה זו לא שייכא אלא בבעל ופורש שפיר מצינן לפרש בהו דבגמר שער וצפרנים סגי אבל בעהת"ק שביארו דהכרת כלו חדשיו לא שייכא אלא בבעל ופורש מוכח מדבריהם להדייא שמיעטו גמר שער וצפרנים וכיצד אנו נפרש דבריהם באופן שנתמעט מדבריהם, ומ"מ ראוי לעמוד בדין זה לענין דינא שמתוך כך יתברר הדין גם לענין התקנ'. והנה בהלכות יבום סימן קנ"ו פסק הטור ז"ל דזרע הפוטר מן החליצה ויבום הוא שידוע שנולד לט"ח ולא משכחת לה אלא כשפירש ממנה אחר טבילת' או אפילו אין ידוע אם כלו חדשיו וחיה ל' יום אחר שנולד וגם גמרו שערו וצפרניו אבל אם לא חיה ל' יום או אפי' חיה ל' יום ולא גמרו שערו וצפרניו הוי ספק נפל וחולצת ולא מתייבמת עכ"ל. ובב"י שם הקשה על תוספ' זו שהוסיף הטור דבעינן גמר סימנים אפי' בשהה ל' יום והאריך הרבה ולסוף הניח הדבר בצ"ע ומ"מ אף שבב"י הניח הדבר בצ"ע בקצר השמיט התוס' ומור"ם כתבה בשם י"א וכתב שכן נ"ל, והנה לדעת מר"ן שהשמיטה נקיטינן מיהת דגמר סימנין אינו כשיהוי ל' יום דמה שהשמיטי הוא לו' דלא בעי' כולי האי ל' וסימנים, וכנרא' מדבריו ז"ל בב"י, אלא שר"ל כיון ששהא שלשי' יום באדם אינו נפל הא לא שהה ספיקא הוי אבל לו' דסימנים לחוד הוו כשיהוי ל' זה אינו נר' כלל מדברי מרן: שאם הוא סובר כן הו"ל למכללינהו ולעריבנהו ולתנינהו דאם שהה ל' או שנגמר שערו וצפרניו פוטר מחליצה ויבום ומדלא נקט בלישניה רק שיהוי ל' מוכח דלא השמיטה אלא לו' דשיהוי ל' לחוד מהני: אבל גמר סימנים לחוד לא הוי כשיהוי ל'. גם לענין הלכה נר' דאף שמרן השמיטם זה בקצר אית לן לאוקומי הלכתא לענין יבום וחליצה כדעת המחמיר דבעינן תרוייהו שיהוי ל' וסימני' כדע' מור"ם בשם הטור וכוותייהו נקיטינן אך לענין ממון ראינו למר"ן בסימן רע"ו שהעתיק דברי הטור ולא דברי הרמב"ם ז"ל והשמיט ואפילו לא כלו. ובב"י לא גילה דעתו כלל רק הביא דברי ה"ה ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל כפי מה שפירש בהם ה"ה ז"ל בענין ממונא הקילו וכללות דבריו הוא דבידוע שכלו וכגון שבעל ופיר' שהוא כנדון בעהת"ק כ"ע מודו שהוא בר קיימא ונוחל ומנחיל ובאם אינו ידוע שכלו כל ששהא שלשים יום או שנגמר שערו וצפרניו אפי' לא שהה ל' יום נוחל ומנחיל אבל אם לא נגמרו ולא כלו אינו נוחל וכו' ומ"מ כ"ז אינו אלא לענין דינא אם אין תקנה אך בנד"ד דאיכא תקנה ומפו' בה דבעינן כלו חדשיו והיינו ע"י שיבעול ויפרוש דהשתא מיעטו לא כלו אפילו גמרו ובעינן שיהוי ל' יום אין אחר התקנה כלום שאם אתה אומר שגם אחר התקנ' בחדא מתרתי סגי שיהוי ל' או גמר סימנין: א"ך מה חדשו בתק', והלא זהו הדין שהעלה ה"ה לדעת הרמב"ם. ובקושי גדול מצא לפרש דברי הרמב"ם באופן זה, מה שאין נרא' כן לרוב הפוסקים וחוץ מזה אכתי יש להקשות וכי הם באו להקל או להחמיר, הלא כפי הנר' לא באו אלא להחמיר בתקנה ולפי פירו' זה שפירשו הרבנים הנז' לא באו להחמיר כלל אלא להקל כדעת הרמב"ם דאית בה קיוהי טובה לשאר פוסקים, וזה אין השכל סובלו. ועל הכל אכתי יש לי להבין דברי מרן דסימן רע"ו דכיון שהרה"מ טרח ליישב דברי הרמב"ם שכתב בלשונו אפי' לא כלו לו חדשיו דמיירי בשיהוי ל' או בגמר סימנים וכמ"ש למה הוא ז"ל בקצר לא תפס ל' הרמב"ם כמנהגו ברוב הדינים ובחר בל' הטור שהשמיט תי' אפי' לא כלו לו חדשיו. והלא אם דעתו להקל יותר הו"ל למינקט ל' הרמב"ם שכת' ואפי' לא כלו וכו' דאית בהו רבותא טפי שנוכל ללמוד מהם דאפילו גמר סי' מהני כשיהוי ל' וכמ"ש הרה"מ: ובאמת דקדוק זה עצום וראוי שיפול לב אדם עליו. והנלע"ד פשוט בזה הוא דמרן ז"ל כיון שראה להרמב"ם ז"ל שהושג בזה מהראב"ד והשגתו קיימת שאפילו הרה"מ הרבה טרח ליישבם ובקושי נתיישבו לו כנ"ל דמיירי בשיהוי ל' או בגמר סי' ולמרן לא ס"ל דגמר סי' הוי כשיהוי ל' וכמו שהכרחנו לעי' מדבריו דהל' יבום, לכן בכוונה השמיט תיבות ואפילו לא כלו חדשיו דנקט הרמב"ם והלך בשיטת הטור, והיינו ודאי מצד דמוקי לדחיית הש"ס כפשטה דקים לן ביה שכלו חדשיו בכל גווני. בשכבר אפילו הרס"מ שנדחק לפרש לדעת הרמב"ם דלאו בכל גוונא אתמר לא פשיטא ליה מילתא וכתב שיש לדחות. ולכן בחר בזה בדעת הראב"ד דמוקי ש"ס דנקט תינוק ב"י נומ' בדכלו חדשיו, וכיון דהאי קטן ב"י דקאמר ש"ס נומ' איירי בכלו לו חדשיו מוכרח אתה לו' דהיינו בבעל ופי' וילדה