דבר שמואל מב

להדייא דגם בתקנה אמרינן לא פלוג רבנן ואפילו דבר שלא נזכר כנזכר דמי ומרבינן לכל הדומה לה דהא ליתא שהרי גם בההיא דמהרא"י סיים עלה וז"ל אם שייך בהו חד טעמא וכמ"ש בלשונו הרח"ם ע"ש מוכח מזה דדוקא אי אית בהו חד טעמא כמו מיתה והריגה, דבכולהו שייך טעם התקנה הוא דא"ל דלא פלוג רבנן בתקנתם אבל אי לא שייך בהו חד טעמא כנד"ד דלא יצדק שום עגמה אלא ביורשי האשה ולא בשאר יורשים בזה הדבר פשוט דלא אמרינן לא פלוג. אלא מאי דאתמר אתמר והבו דלא לוסיף עלה, ועיין ב"ש סי' קי"ח סקכ"ב דבכל תק' אמרי' הבו דלא לוסיף עלה ע"ש ואיך שיהיה לא יהיה אלא ספק אם נכלל בתקנה זו גם שאר ירושות שאינם נוגעים ליורשי האשה הרי קי"ל כל ס' בתקנה העמידהו עד"ת וכמ"ש בסי' קי"ח ס"ו בדין תורה קטן בן יומו אפילו לא חיה אלא שעה א' ה"ז נוחל ומנחיל. וא"ת התינח אם זה הזרע הנעדר זכר שיש לו ירושה מן התורה אז נוכל לו' דמספיקא מוקמי' לה אדינא ונוחל ומנחיל לזכרים דוקא אך בנ"ד שהזרע הנעדר הוא בת שאין ירושתה אפי' תהיה ש"ק כא' מן התקנה ולא מן התורה א"כ השתא דיש ספק אם היא נוחלת מן התקנה להנחיל או לא מספיקא מוקמינן לה אדינא שאין לה שום ירושה ומוקמינן לירושה כמיעקרא וי"ל דהא לא מצות אמרת דמאי חזית דאזלת להאי גיסא ולאוקמי ספיקא בבת הנעדרת וזיל לאידך גיסא לאוקומי ספיקא בבת הקיימת שהיא גופה אין לה זכייה מדינא ואין ירושתה מעי' כא' מן התקנה והשתא דיש ספק אם היא ראויה לירש מחצית הנכסים או שליש דוקא מספיקא מוקמינן לה אדינא שאין לבת שום ירושה במקום הזכר וצד זה נר' עיקר דלא מעקרא נחלה דאורייתא בצד מה שהרי מן התורה כבר זכה הזכר בכל הירושה הוא לבדו ואין לזרים אתו ואתו רבנן ובצרי ליה מחולקיה ונתנו אותו לבת מכח התקנה וא"כ השתא שיש ספק אם היא ראויה ליטול בשוה עם אחיה הזכר או לא מספיקא מוקמינן לה אדינא להנחיל לזכר שהוא יורש העיקרי משא"ך בהיפוך הספק של זכות הבת הקיימת הרי מיעקר' עכ"פ נחלה דאוריית' ואין אנו מעמידין אלא התקנ' שתקנו להשוות הנקבות עם הזכרים. ובר מן דין נר' דבכג"ד ודאי אין לנו לחלק בין אם היה הזרע הנעדר זכר או נקבה כיון דחד טעמא אית בהו לגבי יורשי האשה משום עגמה וכו', וכשם דלא פלוג רבנן בתקנתם לגבי יורשי האשה כן נמי אין לנו לחלק לגבי שאר יורשות של שאר יורשים וא' זכרים או נקבות הנעדרים במשמע והדין שוה בשניהם או לנחול שניהם להנחיל או לא ינחלו שניהם להנחיל וא"כ כשם דלגבי אם היה הנעדר זכר אין לבת הקיימת שו"ז לצד שנאמר שהוא ספק בתקנה שהרי הוא נוחל ודאי מן התורה להנחיל כן נמי אם הים הנעדר נקיבה אין לבת הקיימת שו"ז. כיון דאיכא זכר בהדה שהוא ש היורש העיקרי מן התור' ונוחלת היא הבת הנעדרת להנחיל לזכר דוקא. באופן הדבר פשוט וברור שאין לבת הקיימת לירש אלא שליש דוקא כאלו היתה הבת הנעדרת בת קיימא ואחיה הזכר יירש ב' שלישים שהוא חלקו וחלק הנעדרת. וגדולה מזאת כתב הרב כמוהריע"ב בפס"ד דאייתינן לעיל דאפי' לתקנת המגו' לא תקנו אלא בשלא גמרו סימניו אבל אם גמרו סימניו א"ץ שיהיו ל' יום והכרח זה ממ"ש הב"י בשם הרה"מ. שגמר סימנים ושיהוי ל' כי הדדי נינהו. ובחדא מינייהו סגי, אפי' בידוע שלא כלו לו חדשיו לדעת הרמב"ם, ומינה להראב"ד באין ידוע שכלו וא"ך כי היכי דמהני שיהוי ל' לחכמי התקנה שפסקו כהראב"ד באין ידוע שכלו ה"ן ודאי דמהני גמר סימנים: וכתב עוד דאין לו' שדברי חכמי התקנ' הם גזירה בלי עם אפי' בידוע שכלו לו חדשיו: דליתא דבהא אפי' הראב"ד מודה, ושום פוסק אחר לא נשמע שיחלוק בזה וכמ"ש הרה"מ שם דבכלו לו חדשיו כ"ע מודו שהוא ש"ק וא"ץ לד"א לא שיהוי ל' ולא גמר סימני' וא"א שיהיו דבריהם ז"ל דלא כמאן, ופשוט הוא דאין כוונתם אלא לפסוק כהראב"ד וא"ך ודאי יש לנו לומר שכשם שגמר סימנים מהני להראב"ד כמו שיהוי ל', גם לדידהו מהני כמו שיהוי ל': שהרי בשיטתו הם הולכים עד כאן לשונו. הרי להדייא לדעת הרב הנז' ז"ל. דאפילו בירושה הנוגעת ליורשי האשה שדברו בו חכמי התקנה להדייא עכ"ז אם גמרו סימניו א"ץ שיהוי ל' וכ"ש בנד"ז שיש ספק עוד אם נכלל זה בדברי חכמי התקנה או לא דפשיטא דאין לנו לדון אלא כפה"ד דוקא. שו"ר שכדברי הרב הנז' כתב הרב בעל זכות אבות סימן קע"ח משם הרב מה"רם אבן דנאן שכתב וז"ל: התנה שאם תפטר בלי זש"ק יחזיר לאמה החצי וכו' והניחה בן וכו' בכל סימניו בשערו ובצפרניו ומת תוך ל' כתב מהריב"ל ח"ג סימן קי"ד דחשיב זש"ק, ואינו חייב להחזיר: ואוקי ממונא בחזקת מריה שהוא יורש לאשתו מן התור' דכל מה שאנו יכולים להעמיד ירושת התו' מעמידין ע"ש טעמים נכוחים למבין. ולפי שראיתי מחלוקת הפוס' בזה זה אומר בכה וזה אומר בכה לכן רשמתי זה בכאן כדי שלא ישתכח ממני הצעיר סב"ד. הרי להדייא דסובר הרב דשיהוי ל' וגמר סימנים כי הדדי נינהו וא"כ כשם דבשיהוי ל' נוחלת היא להנחיל לזכר דוקא כן בגמר סימנים נוחלת היא להנחיל לזכר דוקא. ואע"ג דבהל' אבל סי' שע"ד ס"ח פסק מר"ן דאין מתאבלין אלא על מי ששהא ל' יום או שכלו לו חדשיו ע"ש. והוא סותר למ"ש בח"מ סי' רע"ו דאפי' לא חיה אלא שעה א' ה"ז נוחל ומנחיל כבר תי' סרב המגיד ע"ד