דבר שמואל מ

באחת מהתראות אלו שעשינו לה סגי כ"ש אם היתה מחי' הכתו' בלי תלייא בגט וכמש"ל, ובין כך ובין כך הפסידה כתובה, ואין לה מזונות ורשאי לישא א"א עליה לט"ו באב הר' והיא תשב עד שיתרצה לתת לה גט מרצונו ולראיה ח"פ בתמוז ג"ל עיני ואביטה לפמ"ה. ואותה אבקש מאחי להשיבני ע"ג כתב זה, כי לא הסכים הפנאי להעתיקו אצלי, ורב השלם מאחיך. הצעיר שמואל עמאר יצ"ו. יג) וזה מ"ש ע"ז החכם כמוהר"ש משאש זלה"ה.. ראיתי מ''ש כת"ר בזה ולא היה צריך להאריך כי גם אנכי ידעתי כל מ"ש כת"ר ודקדקתי כן מדלא הזכיר בש"ע גבי יורדת דמאיס ד' שבתות אלא גבי מורדת דבע"ל ומצ"ל. שמע מינה דבמאיס לא עבדינן לה האי תקנתא כלל ולא מבעייא בהכרזות דלא שייך בה כמ"ש הר"ן וכל שכן לפי מ"ש הרה"ג כמוהרר"ף זלה"ה דאפי' בבע"ל לא נהגו להכריז אלא אפי' ד' שבתות בלא הכרזות לא עבדינן. כל זה נראה מסתמיות דברי הש"ע כמ"ש מעכ"ת, ומה שכתבתי למעכ"ת מעיקרא הוא מצד שזה זמן רב נפל לידי תשוב' מהרה"ג שנשאל מהו דין מורדת והשיב שממתינים לה ד"ש ומתרין בה ב' התראות ע"י שלוחם, ופעם ג' נמלכין וסוף אחר ד"ש גומרין דינה ונתן טעם לדברי הש"ע שהשמיט מדין מ"ע ד"ש, יען שנמשך אחר לשון הרמב"ם. דלדידיה כופין מיד לגרש ולא שייך ליה דין ד"ש וזכורני שסיים שכן נמצא בכתבי הרא', ולפי' שבע"ד דתקני להשיב, מפני כן לא העתקתי לך תשוב' הרב ודברי הרב נראה שהן מיוסדים טפ''י מחלוקת הפוסקים דמ"ע אם צריכים לעשות לה ד"ש, עי' בב"י ולכן כיון שמצינו ד"ש לכת מהפוסקים אפי' במאיס נהי דהכרזה לא שייכא מ"מ התראות והמלכת ב"ד עבדינן לה זהו הנראה לי להשיב בקצר אמיץ, ולאחי החיים והשלום. מאדון השלום ומנא"ה ע"ה שלם משאש. וס"ל כתוב כל זה ודאי לא ימצא בדברי הרב עיין בחיבורו שכת' וז"ל, אם רצה הבעל וכו': משמע שאינה צריכה לא המלכה ולא הכרזה דכיון שטוענ' מ"ע מקילין עליה שהיא כאנוסה, ולכן לדע' רמב"ם ורי"ף כופין הבעל לתת גט כיון שהוא מאוס עליה שאין בנו' ישראל כשבויות להבעל למי שאינו מתקבל עליהם אלא דאנן לא קי"ל הכי שאין כופין אלא באותן שאמרו חכמים ומ"מ ראוי להקל עליה הרבה ולכן נותנים לה בלאותיה הקיימים אעפ"י שלא תפסה ואין מכריזין עליה לביישה, משא"ך כשאינו מאוס עליה מכריזין ד"ש ואפילו בלאותיה הקיימים אם תפס אין מוציאין מידו וכו' ע"ש בדבריו ומזה הוכחתי שבודאי לא ימצא מעכ"ת תשובה זו שאמר וקרוב אצלי שאם תשובה זו בעולם היא בבע"ל דוקא ולא במ"ע ומצד רחוק זמן דבר שמואל (ו) דימה מעכ"ת שהרב דבר במ"ט זהו הנר' לי להשיב. ע"ה שמואל עמאר הי"ו. יד) שאלה ראובן שנלב"ע והשאיר אחריו ברכה בן ובת, וגם הניח אשתו מעוברת, ואחר מותו ילדה בת, ונגמרו סימניה ואחר ה' ימים ללידתה מתה הבת ' ונסתפקו חכמי העיר אם הבת הנז' נוחלת מן התקנה להנחיל לאחיה הזכר דוקא כפה"ת שאין הבת יורשת אלא פעם אחת דוקא, או אינה נוחלת כיון שלא שהתה שלשים יום והבן והבת הקיימים יירשו בשוה כפה"ת דחשבינן לבת זו כאלו לא היתה ולא נבראת, וזאת היתה תשובתינו. כבר כתבנו במ"א ע"ז. ועתה תלי"ת נגלו לעינינו איזה תשובות מדברי הא' ועל פיהם ראוי לדון והנה מדברי בעלי התקנות נר' שכיון שלא חותם ל' יום גמורים אינה נוחלת להנחיל ויסוד תקנה זו היא מתקנת טוליטולא. הובאה בכללי הרא"ש כלל נ"ד שכתבו וז"ל, אם תמות האשה בחיי בעלה והניחה ממנו זש"ק בן או בת וכוונתינו בזש"ק הוא שיחיה אותו הזרע בחיי אמו ואחר פטירתה ל' יום גמורי' או יותר הרי כל מה שנמצא מעזבונה שהוא נדונייתה יחלוק אותו הבעל והזרע בשוה. ואם לא הניחה זש"ק כמו שזכרנו: יהיה כל מם שביארנו מענייני עזבונה המצויין בעין בין הבעל ובין הראוי ליורשה וכו'. ומזה למדו רבותינו המגור' נ"ן ותיקנו דגם לדידהו שחולקים כל הנמצא לו ולה במצב פטירתם הדין כן שיהיה הזרע בן קיימא עה"ד הנז'. מוכח מזה דכל שלא שהא הזרע ל' יום גמורים אינו נוחל להנחיל לאביו מחצית הראוי ליורשיה, ומינה נמי בשאר ירושות אינו נוחל להנחיל לאחיו הזכר. אלא הרי הוא כמי שאינו ותשאר הירושה כדמעיקרא שהבן והבת יירשו בשוה חכ"ח כפה"ת, אך כד דייקי' פורתא, נר' פשוט דבכג"ד אין למדין מן ההיקש ומאי דאיתמר איתמר והבו דלא לוסיף עלה והוא דאיכא למימר דדוקא בענין הירושה הנוגעת ליורשי האשה דאיכא טעמא רבה משום עגמת נפש למעניקי הנדו' שיראו שורם טבוח לעיניהם ולא יאכלו ממנו ולא די להם צער הגוף, אלא שיוסיפו ג"ך צער הממון שהעניקו, ויתקיים בהם ותם לריק יכו' כמבו' בב"ש וח"מ סי' קי"ח מס"ק כ"ב והלאה ע"ש: בזה הוא דתקון שצריך שיהיה הזרע בן ל' יום גמורים ואז נוחל הוא ומנחיל לאביו וא"ל תחזור הירושה ליורשיה משום עגמ"ן. משה"כ בשאר ירושות שאינם נוגעים ליורשי האשה כלל, שהרי היא קיימת ונוטלת כתוב' מושלם ואין לה ולא ליורשיה שום מבא בירוש' זו כלל ואין אנו דנין רק לענין יורשי הבעל ביניהם כמה יטול כל א' בנ"ד שאין כאן שום נפקותא כלל לא לאשה ולא לראוים ליורשה עד"א אם מר רבא אני תלמידא וכו' בכג"ד נר' פשוט שלא דברו חכמי התקנה והניחו הדין עד"ת