דבר שמואל לט

וחזר בו נהי דלגבי חיוב כתו' חיובו קיים, לגבי גט הוי ק"ד ואם חזר ולא רצתה לחזור לו יש לה דין מורדת ופטור ממזונות ותשב עד שתלבין ראשה ורשאי לישא, אלא שעכ"ז חששתי שמא החיוב של הגט היה בעד מחי' הכתו', ושאם לא יגרש אין כאן מחי', ולכן שלחתי לה שליח פעמים ג' להתרות בה שאם לא תחזור וכו', גם שלחתי לה זאת הפעם א' מסובדי"ץ והתרה בה ככל האמור גם שלחתי אחר אביה והתריתי בו גם הוא, ועכ"ז עדיין הם מחזיקים בשקריהם. יכלה הזמן והמה לא יכלו: הן עתה הביא לי כתב מיד מעכ"ת דודו של הבעל הנז' ובו כתוב לאמר שגם מורדת דמ"ע צריכה התראה ד' שבתות כמורדת דבע"ל, כי כן מצא בדברי הא'. ובאמת שדבר זה קשה לשמוע ורחוק שיהיה זה מאיזה פוסק מהמפורסמים שבקדמונינו זלה"ה שמעולם לא ראינו בכתבי קדמונינו דבר זה כלל אדרבא להיפך ראינו וכמ"ש לקמן בע"ה. ותמיהא לי על מעכ"ת גופיה שנכנסו באזניו ופסקם להלכה ביד הבע"ד דד' שבתות לא נזכרו רק בהכרזה דבע"ל דוקא לא בהתראה, וט' רבותינו בהכרזה זו כדי לביישה אולי תחזור כמבואר בטור ובדברי הפוס' ס"ס ע"ז וחכמי הדורות ראו כי יש טורח גדול בזה להכריז על אשה בזויה ופחותה בבה"ך בתוך קהל ועדה ולכן הנהיגו ד' המלכות במקום ההכרזות. וכמ"ש הרה"ג בחי' סי' הנז' יעו"ש אבל מורדת דמ"ע מעולם לא ראינו לשום פוסק שהצריך בה הכרזה בד' שבתות עד שנאמר שהאחרונים הנהיגו ד' המלכות במקום ההכרזות. גם מאיזה טעם תתחייב בבזיונות אלו אם הוא מאיס לה מחמת גופו או מחמת מעשיו הרעים או מאיזה דבר שיראה בעינינו שהאמת אתה עד שנאמר דכי היכי דבבע"ל עשו התראות אלו במקום ההכרזות ה"נ במ"ע זה דבר שאין לו שחר כלל ואין השכל סובלו, ורחוק שיהיה מפוסק מפורסם. פוק חזי מ"ש הר"ן בתשו' שהביא הרב"י בסימן הנז' שכתב להדייא שמעול' לא הוזכר' הכרזה באומרת מ"ע ובגמ' לא נזכרה רק גבי מורדת דבע"ל, והט' בזה הוא לפי שזו האומרת בע"ל כיון שאינו מאוס עליה אפשר שתתבייש ותחזור למוטב אבל במ"ע אין מכריזין וכו' שמן הסתם אפי' בכמה הכרזות לא תחזור ודוק מינה ואוקי באתרין דאם בהכרזות לא תחזור כ"ש בהתראות שלא תחזור ולמה נטריח את עצמנו בדבר שאין בו תועלת. גם שם בסי' הנז' מבואר דמ"ע היא כאנוסה ובדברי הר"ן באותה תשוב' עצמה מפו' להדייא דמ"ע מיד מבטלת אישות שבינו לבינה והפסידה כל מה שיש לה על הבעל אבל בלאותיה לא הפסידה. דהו"ל כההיא דאמרי' אם היא זנתה בלאותיה מי זינו ויותר מבואר זה בדברי הרדב"ז בתשו' סימן שס"ד שנשאל באשה שאמרה מ''ע ואיני רוצה לא (5) בו ולא בכתובה והתרו בה ואמרו לה דעי שהפסדת כתובתיך ואעפ"כ לא חזרה והבעל לא רצה לגרשה, ואח"ך חזרה בה ורוצה שתהיה כתוב' בחזקתה כאשר בתחילה והבעל אומר כבר הפסדת כתו' ואין לך אלא מנה לפי שאסור לשהות וכו'. והשיב וז"ל אשה זו אין לה כתו' שהרי הפסידה אותה מיד בשעה שאמרה איני רוצה בו ולא בכתובה דאין לך מחי' גדולה מזו וכבר ידעת כי מחי' א"צ קנין ואפי' לא אמרה בהדייא הכי אלא שהתרו בה דעי שאם לא תחזרי בך הפסדת וכו' והיא עדיין במרדה הפסידה כתו' ואעפ"י שהיא רוצה לחזור עתה אינה חוזרת לכתו' אלא כותב לה כתו' חדשה כפי שיתפשרו וכו' וע"ש בתוך התשו' שכתב וז"ל א"כ לדעת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דהפסידה מיד הפסידה אע"ג דחזרה בה דאלת"ה כל אשה אתייא לאיערומי, ואפי' דמ"ע תטעון בע"ל ותשהה יב"ח ותחזור בם וכן תמיד, ונמצאת מורדת כל הזמן ולא תפסיד כלום וזו ראיה גמורה לדין זה. וכן דקדקתי מלשון רמב"ם שכתב פי"ד דאישות וז"ל אם עמדה במרד' ולא חזרה בה נמלכים בה ותאבד כתו' ולא יהיה לה כתו' כלל ע"ך. וכיון דכתב ותאבד כתי' ל"ל למיכתב ולא יהיה לה כתו' כלל הא ודאי דאתא לאשמועי' דאפי' הדרא בה אחר המלכה אין לה כתוב' וכו'. וכן הדין באו' מ"ע והתרינו בה ואמרה אפי"ה איני חפיצה בו הפסי' כתו' מיד ואע"ג דאנן לא כייפינן ליתן גט משום חשש שמא עיניה נתנה באחר מ"מ דין הכתו' לא נשתנה עכ"ל הרדב"ז הצריך: הרי להדייא דבמ"ע משעה שאמרה איני רוצה בו הפסידה כתו' ואפי' חזרה לא תועיל לה גם בחי' של הרה"ג זלה"ה מבואר זה להדייא ע"ש. גם במעשה ב"ד להרה"ג זלה"ה לא נמ"ך אלא בזה"ל האשה וכו' מרדה וכו' בטענת מ"ע וכו' ושלחתי ה שלוחי להתרות בה שאם לא תחזור וכו' ולא רצתה לחזור בכן הרשות בידו לישא וכו' והיא השב עד שיתרצה לתת לה גט מרצונו ופטור ממזונותיה ולראיה וכו' ע"ך. איברא דבמ"ע גופה יש חילוקים בדברי הפוסקים כי לפעמים גם בטענת מ"ע דנים אותה כדין בע"ל לענין בלאות וכו' כגון אם אומרת מ"ע בלי טענה או אם שואלת כתו' או אם יש הוכחה שממנה מוכח שעיניה נתנה באחר וכיוצא בזה א"צ להעתיק כל המסתעף אבל לדונה בקולות שבמ"ע ולהחמיר על הבעל באורך הזמן שיש בבע"ל זו לא שמענו שהמחמירין יש בדבריהם טעם כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות עיין כנה"ג אות ל"ב מהגב"י, אבל המיקל אין בפיו טעם וכ"ש שנד''ז שאנו דנים עליו לדעתי המעט אפי' אם היתה אומרת מ"ע כיון שאין אמתלא בדבריה היינו ראויים לדון אותה ככל חומרות דבע"ל אלא שמצד מריים וערפם הקשה של אחיה ובית אביה אשר לא ישמעו לקול מורים הקלנו במקום שראוי להחמיר. כי על כן הנלע"ד שאפילו באחת