דבר שמואל כז

תוכחת כיון דלשם מצוה קא מיכוין לקיים תק' חכמי המשנה ז"ל, דזה אינו דמאחר שאין כאן מנהג המקום פשוט הוא שאין כאן שום מצוה כלל שאין זה חוק וגזירת מלך שגזרו עלינו חכמי המשנ' להיותינו מתנהגים עפ"י תקנתם אלא לפי שכך נר' בעיניהם באותו זמן טוב וישר לתקן לבני דורם, עמדו ותיקנו להם והם הם אמרו שאם יראה בדורות הבאים אחריהם לתקן להם באיזה אופן אחר שיראה בעיניהם הרשות בידם שהכל לפה''ו תדע שאפי' בימי חכמי המשנה נתנו רשות למי שרצה לשנות ולהתנות בינו לבין אשתו תנאים היפך מתקנתם ולא אמרו שיש בזה שום עון אשר חטא שהרי במשנה גופה מבו' שאנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשים ליתן לך כתו' לפיכך אם רצו יורשים וכו' ומזה פסקו הטור ומר"ן ז"ל דבמקום שיש מנהג יעשו כמנהגם ומאחר שאין כאן שום מצוה במי שיצוה על אשתו להיות' מתנהגת כתק' המש', וגם אין שום עון אשר חטא למי שלא יצוה עליה כן צריך להיות בה תוכחת כדין שאר מתנות שנותן לזולת, וא"ל היתה תוכחת הרי הצוואה ההיא בטלה. וגדולה מזו מצינו בתק' רבותינו המגו' והביאם הרה"ג אמו"ז זלה"ה בקיצור התק' שכל מחי' שתעשה האשה לבעלה צריך שיהיה הדבר בהסכמת א' מב"ד אבל אם לא היתה הסכמת ב"ד המחי' ההיא בטלה, בין לגבי הנכסים שנפלו לה בירושה או במתנה, בין הנכסים שהעניק לה אביה וחוזר הכל ליורשיה ע"ך וכ"פ הרב מהריב"ץ זלה"ה בתשו' וא"כ ק"ו הדברים השתא ומה התם שהאשה בצוואתה מקיימת ד"ת שהבעל יורש את אשתו מן התורה ועכ"ז אז"ל דבעי תוכחת וא"ל הצווה בטלה בעל שציוה על אשתו שתיזון מנכסיו וכו' שהוא מעביר הירושה מהראוי לה ונותנה לאשתו א"ד דתבעי שתהיה בה תוכחת ואם לא היתה בה תוכח' שהיא בטלה. שוב אחר החיפוש מצאתי להרב אביר יעקב זלה"ה שנשאל במעשה כיוצא בזה ממש ובטלה מהאי טעמא דכתיבנא והיינו שהיה מעשה באדם א' שציוה לפני מותו: שבמותו יהיו כל נכסיו תחת ידי אשתו ליזון ולהתפרנס מהם כימ"א ואה"מ אזי יחלוקו יורשיו עם יורשיה במה שתניח אחריה אחר מה שאכלה ונתפרנסה בחייה ונשאל בזה הרב הנז' זלה"ה ובטל הצוואה הנז' מטעם אחר ולבסוף כתב וז"ל ובלא"ה לפי הנשמע שהחכם הנ"ב החתום לא נתמנה לדין עד סיון תר"א, וכיון שכן לית דין ולית דיין שאין הצוואה הנז' כלום שכבר ידועה תק' נ"ן שכל צוואת שכ"מ שלא יהיה בה מצי"ח מדייני העיר שהיא בטלה ולשון מהריב"ץ זלה"ה בצידי התק' ובזה"ז נהגו אפילו שלא יהיה החכם מצוי שם סגי שילך הסופר לפני החכם ויתן לו רשות ע"ז, ויעידו שזה היה בהסכמת החכם עכ"ל הרב מהריב"ץ ז"ל וסיים ע"ז הרב מהרא"ץ זלה"ה וז"ל ואופן ההסכמה היא שילך הסופר מתחי' לשכ"מ המצווה, ויסדר המצווה לפני הסופר מה יצוה ואח"ך 2) ילך הסופר לפני החכם ויגיד לו אופן הצוואה ויסכים נאם אליהו (א"ה ואח"ך יחזור הסופר לפני המצווה ויוכחנו משם החכם וכן המנהג פשוט) ולשון הר' מו"ד זלה"ה בקיצור התק' תיקנו ז"ל שכל צוואת או מתנת שכ"מ שתעשה שלא בפני חכם או דיין העיר שהיא בטלה כלל הדברים שכל מה שיעשה השכ"מ שלא בפני דיין בטל הוא, ועכשיו נהוג שיצך הסופר לב"ד ויודיענו ויסכי' ולכתחי' יכתוב הצוואה בפני המצווה ולא יצא הסופר מלפני המצווה עד שיכתבנה ויחתמנ' ויכתוב בה שהיא בהסכמ' בדי"ץ. וגם וכתוב בה שהוכיח המצווה ע"ד העברת הירוש מהראוי ליורשו. ולשון מהריב"ץ בפסקיו שאפי' אם יהיה הת"ח רשום לא יועיל אלא אם ימלך א' עם א' מב"ד ויוכיח משמו שתוכחת משמו עושה רושם גדול וכבר תלי"ת היינו רשומים ואפי"ה היינו צריכי' לימלך עם א' מבדי"ץ ולא מעצמנו ופוק חזי מעשה רב ובזה"ז אין לנו חכמי המעמד ואין לנו אלא ב"ד ע"כ וזכורני בימי חורפי באיזה צוואות שנעשו בזמן המגפה ש"ש תקנ''ט שלא היו מצויים ב"ד הידועים בעיר כ"א החכם כמה''ר יעקב בירדוגו זלה"ה בכה"ר משה ז"ל שהיה חכם מגדולי רשומי העיר גם שב גם ישיש ויושב תמיד במושב ב"ד בפני הרב א''א זלה"ה ונעשו הצוואות ע"י לפי שלא היה בעיר שו"א מב"ד ורצו ב"ד כשבאו לבטלם ולולי שמצאו להם ארוכה בשביל שלא היו ב"ד בעיר בזמן הצוואה ובנד"ז שלא נזכר בצוואה הנז' שהיתה בהסכמת א' מבדי"ץ. ושנמלכו בו והסכים, וגם כשהוכיחוהו מפיו אין הצוואה הנז' כלום עכ"ל וחתום הרב אביר יעקב זלה"ה וכמה"ר יהודה ביר' וכמה"ר יוסף בירדוגו וכמה"ר יצחק אבן צור זלה"ה, ואם כן הדברים ק"ו לנ"ד השתא ומה התם שהיתה הצוואה בתוכחת כתקנה מפי א' מגדולי רשומי העיר עכ"ז רצו לבטלה מפני שלא היתה בה הסכמת ב"ד, לולי וכו' ק"ו לנ"ד שלא נזכרה בצוואה הנז' שום הסכמת ב"ד ולא תוכחת לא מפי ב"ד ולא מפי זולתם. שפשוט וברור הוא שהיא בטלה באופן שנלע"ד ברור שהצוואה הנז' אין בה ממש, וכמאן דליתה דמיא ולרח"ף מבנאסא יע"א בסיון המוכתר בכתר תורה ש' וא"ל מעונת''ם ירבצון לפ"ק והשו"ב וקיים וחתום החכם כמה"ר יעקב בירדוגו נר"ו: ידידנו ואו"ע רב אחאי החכם יש''ץ. ה) משעה שדבר עמי כת"ר ע"ע שומת מטל' לפרעון כתו' חנה אל' החכם כמהר''ש זלה"ה אמרתי בפה מלא שאם אלך ע''מ לו' מה שהורונו מה"ש בין בשומא בין בנ"מ אלך ואי לא לא, ומי שילך לשום חובה עליו לגלות דעתו גם ע"ע נ"מ ואם ראינו שכנים דבריו עלינו לכוף כאגמון ראשינו: וכת''ר לא כך עשה תפס הקל והניח הככד ולא כן אחי ואם לא חש לצעקתה עכ"פ ראוי לחוש לכבוד החכם בכלה ולתת כתב