דבר שמואל כה

ונתן ג"ך מתנה לבת אחיו שהיתה משרתת אצלו ולאמו ג"ך לצורך תכריכיה. ובטלנו הכל מטעם האמור, ובקושי הסכמנו לקיים מתנת בת אחיו מצד שהוא כפורע חובו ומתנת אמו מצד שהיה באותה צוואה כעין תוכחת כי אמרו לו שהצוואה הא' בטלה מאיזה טעמים, וחזרו ותיקנום פ"ב והוי כעין תוכחת. שוב מצאתי להרב המבי"ן בחיבורו שהעתיק כל זה, והביא ס' האומרים דבהקדש א"ץ מצי' חכם ודברי הרב מו"א ז"ל שהוא בהיפך והמורם מדבריו דלדע' מו"א זלה"ה גם בהקדש צריך מצי' חכם והוצרכתי להרחיב הדיבור בזה אף שאין בזה צורך כלל מפני שחששתי מהמתעקש שיאמר שזה הוי בכלל צדקה הגם שכפי האמת כל בעל שכל יודה שלא היתה כוונתו לצדקה רק מפני הכבוד, דאם לצדקה כיוון הי"ל לתת לה עד יום מותה אלא ודאי דלא כיוון לצדקה כלל, ולכן עשה זמן קצוב שבהמשכו ישתכח כבודו מן העולם והיה כלא היה ולחושבו שאין לו בזה עון כלל, כיון שהוא שליט בנכסיו לעשות כאשר יחפוץ וקרוב הדבר לו' שאלמלא מצא מנחם להשיב נפשו ומוכיח מיישב דעתו שזה נגד רצונו ית' לא היה חושש לכבודו ויבטל רצונו מפני רצון המקום. ושוב אחרי כותבי זה חפשתי ומצאתי את שאהבה נפשי צוואת הרב אביר יעקב זלה"ה שציוה על אשתו ממש כנד''ז ממש בכל פרטיו ועכ"ז כתבו שכ"ז היה במעמד א' מבדי"ץ והוכיחו וכו' ופשוט שלפני הרב הנז' לא יעשה דבר שלא לצורך. ומעתה קם דינא דבנדו"ז שלא היתה תוכחת הצוואה הנז' בטלה בכל פרטיה זהו הנראה לע"ד בזה, וצויי"מ וימ"ן אכי"ר הכ"ד החו"פ מכנאסא יע"א בחדש סיון משנת תרמ"ג לפ"ק וקיים שמואל עמאר ס"ט. (ושוב הלכו הדברים לבדי"ץ והסכימו גם הם כמ"ש לקמן) זה מ"ש שאר הבדי"ץ על הפסק הנ"ל של צוואת יודא זריהן נ"ע: ג) אמת נכון שהמצווה שתהיה אשתו ניזונית מנכסיו לאח"מ והיתה הצוואה בלתי תוכחת שאותה צוואה היא בטלה וטעמא דמילתא דמתנה בעלמא יהיב לה הבעל יתר על זכות כתוב' לשתהיה רשאית לתבוע כתו' מיד ונפרעת בה ותשאר ניזונית משאר נכסיו ולא שכוונת המצוה שתיזון מתנאי ב"ד כלל, וכמו שכן היו פוסקי' תמיד ב"ד שלפנינו ולפני פנינו זלה"ה בפשיטות ועשו הל"מ לא פעם ולא שתים דמתנה הוא דיהיב לה והביא דבריהם בקיצור החכם הפוסק ישצ"ו בפנים ומהם למדו זה בק"ו מהך תשו' דהריב"ש דסי' ת"כ שממנה מקור דברי מר"ן בסי' צ"ג ס"ו נובעים. דאם במקום שהמנהג שתהיה ניזונית מתנאי ב"ד דאיכא לאיסתפוקי דילמא אין כוונתו בצוואתו אלא שתהיה ניזונית מתנאי ב"ד, ומיטעא הוא דטעי דסבר שיכולים היורשים לסלקה בכתו' כאנשי יהודה, עכ"ז אמרו דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה, ולטפויי מילתא הוא דאתא, ולא היתה כוונתו בצוואתו שתיזון מתנאי ב"ד כיון דידוע ומפורסם לכל שמנהג העולם כאנשי ירושלים דבדידה תליא מילתא, כ"ש וק"ו לדידן שהמנהג פשוט וכולי עלמא אפי' עמי הארצות והסכלים דינא גמירי שאין לא"ל שום מזונות מתנאי ב"ד כלל, רק שאח"מ הבעל מיד יכולים היורשים לפ' לה כתו' או לחלוק עמה ולסלקה מיד דפשיטא דמתנה בעלמא הוא דיהיב לה ואין לנו לתלות דילמא שתיזון מתנאי ב"ד קאמר כיון דתנאי זה אינו נוהג בינינו כלל: והגם דהתם בסי' צ"ג מיירי שכתב לה שתהיה ניזונית יתר על כתוב'. מ"מ המעיין בתשו' הריב"ש יראה שלא סמך הרב ע"ז אלא לסיוע בעלמא, וכמ"ש הרב ח"מ שם וכיון שכן דמתנה יהיב לה ויש בזה איסור אא"ח דינא הוא שצריך תוכחת לקיים מתנתו לה הלא"ה היא בטלה. וכ"מ להרב אביר יעקב זלה"ה והחכם מו"ד כמהרי"ץ אבן צור ז"ל, שציוה בפניהם ה"ר יעקב אלבאז נ"ע על אשתו שתהיה ניזונית ומתפרנס' מנכסיו כימ"א וכו'. וכתבו בצוואה הנז' וז"ל, וכ"ז ציוה ועשה בהמלכתינו והסכמתינו שהסכמנו ע"י אחר שראינו דבריו אל נכון ביען שמה שציוה עליה הוא מפני שהיא אשה תשושת כח וחולנית ולאו בעלת מלאכה, ואין לה מקום אנה תלך וניחא ליה שלא תתבזה ותזדלזל במקום אחר כשתצטרך למזונות ולפרנסה כי כתו' לא תספיק לה למה שתצטרך מזונות וכסות של כל הימים אמטו להכי ציוה והעדיף לה כתו' להיות ניזונית ומתפרנסת מנכסיו כימ"א וכו' עכ"ל, ובסוף ימיהם ז"ל כתבו פסק ביד האשה שמן הדין יכולה היא לתבוע כתו' מיד ותשאר ניזונית וא"צ לפרש זה בשטר הצוואה, וביאר מו"ד הנז' ז"ל דכל מי שדעתו קרובה אצל אשתו ורואה שכתו' לא תספיק לה למזונות ולפרנסה ובמעט זמן יאכלו מעות ותשאר אשתו מתבזה ומזדלזלת במ"א ולא ניחא ליה בהכי' נמלך בב"ד בשעת מותו, ליעצו מה שיוסיף יתר ל כתו' ומצוה ועושה כפי הסכמתם ועצתם, וכמו שכן היה בענין זה של יעקב אלבאז שהיתה דעתו קרובה אצל אשתו הרבה ובשעת מותו ראה שהיא תשושת כח וחולי העינים דבוק בה תמיד וביקש להוסיף ולתת לה דבר מה על כתו' למצוא עזר וסעד לחוליה ותשות כחה ונמלך בנו והסכמנו ע"י וכו' ע"ך הרי מבואר שגם במצוה על אשתו להיות נזונית מנכסיו צריכים כהמלכת והסכמת ב"ד שבראות הב"ד טעם נכון לדבריו היו מסכימים ע"י. ואי לא לא היו מסכימים על ידו מטעם איסור אא"ח דלא שנייא הא משאר מתנות שכ"מ שנותן לאיש זר דצריכים תוכחת נמי במצוה על אשתו להיות ניזונית וכו' צריך תוכחת, הלא"ה היא בטלה מכח תקנת רבותינו בעהת"ק נ"ן. ודברי הרבנים שאחריהם זלה"ה כמובא בדברי החכם הפוסק ישצ"ו בפנים