דבר שמואל רכו

וע"ע להרב מוהריב"ל ח"ב סוס"י פ"א שהביא נוסח שטר צוואה ממ"מ משם הרב העיטור, וז"ל פ' ב"פ פקיד קדמנא כד קציר ורמי בערסיה ותקיף ליה עלמא טובה ומגו מרעיה אתפטר לב"ע וחל"ש, וכך א"ל פ' דנן כל נכסי דאית לי מקרקעי ואגבן מטלטלי כולהון לפ' ליה ולדאתי מחמתיה ואנש לא ימחה בידיה מיומא דנן ולעלם ותפקדתא דאפקדית קדמי מ"מ דלא להשנאה כחומר כל שטרי פקדתא דנהיגי ביש', ואנחנא סהדי כתבנא וחתמנא כל מאי דשמענא, ויהיבנא לפ' למהוי בידיה לראיה למכור וכו' הרי דכתב ואנש לא ימחה בידיה דמשמע מתנה גמו' למכור וכו' גם כתב כחומר כל שטרי וכו' דהיינו כתחז"ל. גם אין לפקפק בה מצד שכתוב בה זמן, וקי"ל כר"י שזמנו ש"ש מוכיח עליו, והוי כאומר מהיום כמ"ש סי' רנ"ח ע"ש וא"ך הדר דינא כמת"ב דבעייא קנין כמ"ש בסימן ר"ן, דזה אינו דמלבד שכל שטרי צוואות דקמאי ובתראי כותבין בהם ביום פ' נכנסנו לבקר וכו' כנדו"ד, וכן הוא בנוסח צוואת שכ"מ בעט סופר המסודר מהא' ומעולם לא ראינו מי שפקפק בזה כלל: עוד זאת ראינו למר"ן ב"י סי' רנ"ח מחו' א' שהביא דברי הרשב"א בתשו' שכתב וז"ל לא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו אלא משום דהתם כתב הוא זמן בשטר או שציוה לעדים לכתוב בו זמן וזכור אני שכן קבלתי ממורי הרב ואף את"ל שאפילו לא ציוה לעדים אלא שכתבו הם הזמן מעצמה, התם הוא לפי שהוא ציוה לעשות לו שטר ומן הסתם יש לו לדעת שיכתבו בו זמן, אבל כאן שאינו אלא מזכרת אם יכתבו בו הם זמן אין אותו זמן מוכיח עכ"ל וע"ע בב"י סימן ר"ן מחו' י"א שכתב כן בשם תשובת הרמב"ן ע"ש, וכ"פ מור"ם להדייא סי' רנ"ח בשם הרשב"א והרמב"ן ע"ש: הראת לדעת דאף שכתוב זמן כיון שאינו אלא מזכרת שכתבו העדים מעצמם לא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו וע"ע להרב הכנה"ג סימן רנ"ח אות ז' שהביא כן בשם רבו. דלא אמרו זמנו ש"ש מוכיח עליו אלא כשיצוה ליכתב השטר דהיינו שכתב בפי' ואמר לנו כתבו וחתמו. אבל בצוואה שאינה אלא סיפור דברי העדים לא מורי הרב חח"מ סימן ו', וע"ע בתשובת הרשב"א שהביא הרב"י סי' זה מחו' א' עכ"ל, גם שם אות ה' כתב דלא אמרו זש"ש מו"ע אלא לקיימו ולא לבטלו ובנדו"ד אם נאמר זמנו של שטר מוכיח עליו תתבטל הצוואה, ומכל זה ודאי הנהיגו הא' ז"ל לכתוב בכל הצוואות היום פלוני וכו' כי ראו שלא לבד שאין נפקותא מזה לענין דינא וכמ"ש, אלא אדרבא יש תועלת מזה לענין חזרת המצוה, דהא קי"ל דדייתיקי מבטלת דייתיקי, ואי לאו זמן מאן מוכח מי היא הא' ומי האחרונה. וע"ע להרב הנמק"י הביאו מר"ן בב"י סי' ר"ן ס"ס כ"ז וז"ל וכתב דאם אין כתוב כן בפירוש מהיום אעפ"י שכתוב זמן בשטר לא מהני עכ"ל. ודבריו הללו מבוארין בטעמן במקורן בפ' מש"מ, דהט' הוא כמ"ש, משום דדייתיקי מבטלת דייתיקי וכו', אשר מכל הני מילי מעלייתא נראה שלא הורע כח צוואה זו גם מפרט זה דההיא דר"י שזמנו ש"ש מוכיח עליו ולא היינו צריכים לכתוב כ"ז כלל מצד פשיטותו רק הוצרכנו לכותבו להוציא מלב המפקפק בצוואה הנז' והיה בדעתינו להאריך עוד בפרטים אחרים אלא כיון שראינו שהם בטלים מעצמם ואין מי שיפקפק בהם, אמרנו האריכות בהם אך למותר. באופן שחזרנו על כל צדדי המתנ' שנתן המצווה הנז' להר"י בנו הנז' עד מקום שיד שכלנו מגעת ומכרעת, וראינו שהיא מתוקנת כהלכתה, ועל אדני האמת ירה אבן פנתה, שפיר גזרתה, וחזי מאן גברא רבה דחתים עלה אוקמה אחזקתה חזקת חבר שלא יצא דבר מידו בלתי מתוקן ואין דבר שיריע אותה, זהו הנלע"ד בזה לאפס הפנאי ולנחיצת השואל וצויי"מ וימ"ן הכ"ד החו"פ מכנאסא יע"א בתמוז יה"ל ש' וישבתם לבט"ח לפמ"ה והכל שריר ובריר וקיים. שמואל עמאר. פז) ראובן שהגביה כותלי חצירו ע"י שבנה בתים ועליות על גבם גבוהים הרבה וע"ג העלייה בנה כעין "מנזה" גבוה הרבה, ופתח לו חלונות לד' רוחותיו אלא שעדיין לא גמר שכלולו, כי עדיין לא עשה ע"ג תקרה להסתופף בצילה בקיץ מפני החמה, ובחו' מפני הצינה גם עדיין לא בנה לו מדרגות לעלות לו בהם ובעוד שלא נגמר, ערערו שכיניו שבמבוי מצד שמזיק להם מהחלונות בהז"ר, גם בעלי החצר נכחית לחצירו יש להם כבר חלונות בעלייתם, ועתה פתח להם חלון נגד חלונם, ומזיקים זל"ז בהז"ר, והמזיק טוען שמיד שראו הבנין שבו פתוחים החלונות ושתקו מחלו דמחיל' השעבודין לאלתר והניזוקין טוענים שמלבד שלא ראו זה עד עתה כי אין דרכם ללכת למקומות השכורים ביד הזולת, עוד זאת אכתי לא איתבריר להו נזקייהו, כי לא ראו אופן החלונות שפתח מבפנים אם הם קרובות לגג להשקיף מהם או אפשר עשאם למעלה סמוך לגג "האלמנזה" הנז' לאורה, גם עדיין לא בנה מדרגות ולא תקרה, כדי שיבינו מחשבתו ופעולתו, וכ"ע שלא הוברר הנזק מצו לעכב ונדרשנו מהניזוקים להורות להם מה יתן הדין בזה. תשובה הנה בעיקר דין זה דחזקת חלון: כת' הטו"ר סי' קנ"ד סי"ו וי"ז בשם הרמב"ן דבשאין בו הז"ר עסיקינן אבל אם יש בו הז"ר לעולם דכקוטרא ובה"ך דמו וכ"ך רב אלפס בתשו', ואפילו אם נתן לו רשות לפתוח, יכול לו' לו סבור הייתי לקבל ואי אפשי לקבל ואפילו מחל לו הניזק כיון דודאי אסור למזיק להזיקו בראיה ואין אדם יכול ליזהר ולעמוד כל היום בעצימת עינים על כרחנו נאמר לזה