דבר שמואל רכב

ולהתנקם מהם על שנגררו אחרי אמם, ומדברי הרב הסמ"ע הנ"ל מש' דלכשיצטרך הוא דמצי למכור, שכ"ך להדייא שאין אדם מקנה וכו' אלא ע"ד שכשיצטרך יקחם מידם וימכרם. מ"מ נראה דדבריו לאו דוקא. אלא ה"ה כ"ז שירצה רשאי למוכרם, שהרי עיקר הטעם אינו תלוי בצריכיותו, אלא מצד שאינו מקנה אותם להם מעיקרא ע"ד לזכות בהם לגמרי, ומשו"ה רשאי לחזור בו, ולט' זה מ"ל הוצרך למזונותיו או לבע"ח, מ"ל הוצרך להם מט"א, סו"ס הזכייה מעיקרא לא היתה בהחלט, וכן מוכח ג"ך להדייא מדין אחין שממנו נלמד דין זה כמ"ש הרה"מ דהתם ודאי אע"ג דלא אצטריכו להו עכ"ז חולקים אותם מדינא משום דלא מקנו אהדדי אלא כל זמן שירצו: וה"ן דכוותה, וע"ש בדברי ה"ה דאייתינן שבירר הדברים היטב וז"ל, והרב ז"ל דימה דין בע"ח לחלוקת אחין לפי שהכל מטע' א', שאינו עולה בדעת הבעלים להקנות בגדים אלו המכובדים שהם מיותרים ע"מ שלא יוכל למכרן, ולפיכך נישומין בחלוקת האחים ונגבין לבע"ח עכ"ל. הרי שכולם טעם א' להם משום שאין הקנאתו מתחי' הק"ג, באופן שהדד"א שרשאי האב למוכרם כ"ז שירצה וכמש"ל, ויפה דן החכם הנ"ל אם טעמו ממ"ש: אלא שמתוך זה נסתפקתי לענין אם מת האב, ונמצא שכבר עשה בחייו מלבושים נאים לבן א' בין הבנים: או שעשה לכולם זה למעלה מזה, אם הכל יכנס לחלוקה ואפילו עם האל': ונראה שהכל יכנס לכלל חלוקה, דכיון שעיקר הטע' הוא משום שאין אדם מקנה דברים אלו הק"ג. כי היכי דאמרינן דאם הוה אבוהון קיים הוה מצי לחזור, ה"ן לאח"מ אנן טענינן להו הכי ואף שראיתי למור"ם סי' ע"ד ס"ב גבי מציאת בנו הסמוך ע"ש דקי"ל שהיא של אב, שכתב דאם מת אינו מוריש מלאכת בן א' לשאר יורשיו כיון שלא תבעו, גם בב"י סס"י קע"ז בשם העיטור והביאו הרב הסמ"ע שם מבואר דאפי' במציאה שמצא בחיי אביו ולא תבעו אביו בחייו היא לעצמו. וא"ך ה"ן מצינן למימר כיון שלא תבעו הם לעצמו הא ליתא מתרי טעמי חדא דראינו להרב"י בבד"ה שגמגם בדברי העיטור והעלה בפירוש דברי הירו"ש דמיירי בהיה חלוק בעיסתו וכההיא דפ' חזקת. אבל אם לא היה חלוק בעיסתו אע"ג דידע אביו ושתק לא מחל ע"ך וכיון דקי"ל כמר"ן אפילו כדבריו דבדק הבית לא נפקא לן מידי לדינא מדברי מור"ם. דאיהו ז"ל ס"ל דלא כמר"ן בבה"ד, וגם הסמ"ע נר' דלא ראה דברי מר"ן בבד"ה, ודברי מר"ן הללו שבבד"ה העתיקם הרב הכנה"ג בסימן קע"ז, ובודאי דלהעיר ע"ז הוצרך להעתיקם ב' אפי' לדברי מור"ם יש לחלק בין נדו"ד לההיא דמור"ם דההיא דמור"ם איירי במה שסיגל או הרויח בחיי אביו, ואמדינן דעתיה דכשלא תבעו מחל מחי' בהחלט. אבל בנדו"ד האומדנא להיפך. דאמדינן דעתיה דלא נתן מעיקרא במתנה מוחלטת אלא לשעה, ובודאי שגם מור"ם יודה בנד"ד דלא מחל. שו"ר להרה"ג בחי' על הש"ע בסי' ע"ר שגם הוא דחה דברי מור"ם והעלה כדברי מר"ן בבד"ה, ע"ש באופן קם דינא דרשאי האב למכור את שלו ואפילו לאח"מ חולקין וכמ"ש. זהו הנראה לע"ד בזה וצויי"מ וימ"ן ולרח"פ באייר תרמ"ט לפ"ק והשו"ב וקיים הצעיר שמואל עמאר. עט) נשאלתי אני הצעיר במי שהיה רוצה ללכת לעי"א להסתחר ואמ"ל ראובן קח סך מה וקנה אותו סחורה פ' בסתם, ולא ביאר לו אם בעיס' או בשות' וכן היה שקיבל המעות והלך לאותה העיר וקנה לעצמו וקנה ג"ך במעו' של ראובן סחורו' והביאם עמו, ובבואו יצאו עליו לסטים ונשלל הכל ותבעו בע"ה לתת לו חלקו בהפסד. באומרו שהיתה כוונתו לתת לו מחצית הריוח: והלא אומר שלא היתה כוונתו הוא כ"א לקנות לו במעותיו חנם אין כסף מפני אהבתו בו, ואלו אמר לו בשות' או עיס' לא היה מקבל תשובה נד"ז דומה למ"ש מור"ם סי' רצ"א ס"ד וז"ל שמעון קיבל וכו' ע"ש. דמשמע דכל שלא ביאר בפי' מצי למימר אילו הודעתני שכו"ך דעתך לא הייתי מקבל, ועי' ג"ך ב"י ביו"ד סי' קע"ז בשם תוס' דמציעא דס"ח הנותן עגלים סתם וכו' זהו הנלע"ד לפי שעה, וצויי"מ אמן. הצעיר שמואל עמאר פ) ראובן הוציא על שמעון שט"ח לזמן, ושמעון הוציא שובר שמחל לו ראובן כל חוב שיש לו עליו וזמן דשטר שהוציא ראובן קודם לשובר אלא שזמן הפרעון שקבעו הוא לאחר השובר ולכן טוען ר' שכיון שהפרעון עדיין לא הגיע הזמן אינו נכלל בשובר כי השובר אינו אלא על מה שהגיע פרעונו עיין מר"ן סימן מ"ג סכ"ג וסכ"ד דמשמע דבתר זמן ההלואה אזלינן ולא בתר פרעון והדין עם שמעון, ועיין כנה"ג סי' נ"ד הגה"ט אות י"ו ע"ש. בהרשאת מכירת הקרקעות א"ץ קנין ולא דון וזכי וכו' עיין באה"ע סימן קכ"ב סק"ח: פא) נשאלתי במי שקנה מחבירו חפץ ופרע לו דמיו ואחר כמה ימים החזיר לו הדמים ואמר שאינם יוצאים בהוצאה והלוקח אומר אלו החזירם לו תכף היה מחליף, כי גם הוא יחזירם למי שנתנם לו: משא"ך עכשיו שארך הזמן: והשבתי שדין זה יתבאר מדברי מר"ן סי' רכ"ז סי"ז וע"ש בסמ"ע ועם שהלבוש לא ס"ל