דבר שמואל רכ

וע"ש בש"ע ס"ו. ובדברי הש"ך סימן רל"ו ע"ד מהר"ם שם ס"ד אך בא"ח סי' תי"ח ס"ד ותק"ע ס"ג כת' הנשבע להתענות וכו' השבוע' ח"ע כיון שאינם אלא מדרבנן, אלא שמדברי הרמב"ם נר' לכאורה שהם של תורה: ובאמת ראוי לחקור דאפי' אם הוא מה"ת הרי סו"ס אינם אלא מדרשא כדאמרינן ביומא דפ"ה דנפקא לן מיתורא דקרא דועניתם וכו' ור"ח נמי מדאיתקש למועדים כדכתי' וביום שמחתכם וכו' וכיון שהוא ז"ל כתב דלהרמב"ם מילתא דאתייא מדרשא חיילה עלה שבועה. היאך כתב כאן בא"ח דלדעת הרמב"ם לא חיילה. וראיתי להש"ך ביו"ד סימן רט"ו סקי"א והפר"ח בא"ח סי' תי"ח שנתעוררו בזה ע"ש ודחו דברי מר"ן בא"ח, וראיתי לסרב המבי"ט ח"א סי' כ"א שמחלק בין דבר שאין במשמעותו לא לאו ולא עשה לדבר שיש במשמעו' לאו או עשה ולכן עיוה"ך שנא' בל' עשה וכן ר"ח דאיתקש למועדות וכתי' ושמחת בחגך חשיב כמוש' ועומד אע"ג דאתי מדרשא וזה נ"ל נכון ליישב דברי מר"ן: ולפי"ז בפועל נמי דלא אתייא אלא מדרשא ואין בה לא עשה ולא לא תעשה ודאי דחיילא כיון דלא נפקא אלא מדיוקא, דכי לי בני יש"ע: וע"ע טעם אחר לזה מתוספות דשבועות דכ"ב ע"ב ד"ה אהיתרא קא משתבע, וכן בדכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה וכו' ע"ש, וע"ע למר"ן בכ"מ פ"ה מ"ה שבועות דין ז' ח' וכתבתי כל זה למזכרת בלי סדר כמנהגי ולכשאפנה אשנה בע"ה. הצב"י שמואל עמאר: עה) מעשה היה בראובן שהיו עליו חובות ועיס' ורבית אוכלת בו, ומכר בית א' לש' כדי לפרוע חובותיו, ולפי שלא נמצאו ללוקח מעות הותווך עמו להרחיב לו זמן מחצית לסוף חדש ומחצית לב' חדשים והתנה עמו בע"ה שאם עבר שו"ז ולא פרע חוקו יפ' לבעלי העיס' שנושים בו ריוח כפי מה שהוא מוסכם עמהם, ועתה עבר זמן זמנם זמניהם ולא פרע ועמד לתובעו בדין, ונסתפקתי אם זה רבית או לא, כי יש צד לו' שבשכר המתנה הוא נותן לו ויש צד לומר שכיון שהתנו שאם לא יפרענו בזמנים שקבע הוא שיתן הריוח. איהו דאפסיד אנפשיה. ושוב חפשתי ומצאתי נד"ז ממש לסרב התשב"ץ ח"ג סי' קמ"ט ופסק דאין כאן רבית שאם היה מתנה מתחילה שיתן לו כו"ך בח"ח או בשנה הוי רבית אבל תנאי זה לא היה אלא אם לא יפ' בסוף הזמן ואם היה פורע לא היה חייב כלום וא"כ און כאן שכר המתנה כלל לא למפרע ולא להבא אלא כעין קנס אם לא יפר' וכתב שכ"ך הרב מהר"י ן' מיגאש בפרק גט פשוט והרשב"א חזק זה בראיה מפ' איזהו נשך ואילו היה זה רבית היו הסופר והעדים פסולים וכו' ע"ש. ושו"ר עוד כיוצא בו למר"ן סימן נ"ד בב"י מחו' ד' שכתב בשם בעה"ת דמותר, אך מדבריו דיו"ד סי' קע"ז סי"ד בשם הרשב"א נר' דאסור משום הערמת רבית וע"ש בב"י שהביא דברי בעה"ת ואחריהם דברי הרשב"א ופ' כהרשב"א, ומ"מ נר' דלא דמי נד"ד להך דהרשב"א. שהרי הרשב"א עצמו כתב בנד"ד דמותר ואפי' לדבריו דיוד"ע היינו אי איכא חשש הערמה אך בכג"ד דליכא חשש כלל נר' דמותר לד"ה ועוד יש לחלק גם בדברי הרשב"א דיוד"ע עם דברי בעה"ת ודו"ק, וגם זה צריך לי תלמוד ואין הפנאי מסכים לברר הדין כי עשו שלום בניהם ונתפשרו. עו) בדין סתם כלי פריצת פצימין ופתח פתח במ"א ושוב נמלך להחזיר פתחו הא', הדבר פשוט דלא בעינן פ"פ. אלא כל שעשה מעשה הניכר שמוחל זכותו סגי. וכן מדוקדק ג"כ מדברי הרה"מ ס"ב מה"ש ד"ה פרץ פצימיו שתלה הט' בגילוי מחשבתו מתוך מעשיו ע"ש וא"כ ה"ה והוא הט' ג"כ בנד"ד נמי שסתם ופתח, אף שלא פרץ פצימין, מ"מ ממה שעשה ופתח במ"א ניכר מתוך מעשיו שמחל דמ"ל פ"פ מ"ל עשה מעשה אחר המורה שמחל וכן מבואר ג"כ בתשו' הרב מהרא"ש סי' ס"ח ע"ש. איברא דמדברי הריטב"א שהביא מר"ן בב"י סימן קנ"ד מוכח דאפי' בפ"פ צריך טענה שמחל שעבודו, וא"כ בנד"ד נמי צריך טענה אלא דמ"מ כיון שבנד"ז איכא לקוחות ויורשים אנן טענינן להו ושו"ר שכן פסקו הא' זלה"ה בכיוצא בזה ולראיה ביד המבקש זה ח"פ. ע"ה שמואל עמאר ס"ט עז) בדין הסבלונות שפסק הבעל לאשה בעת כניסתם לחופה כלי כסף וכלי זהב ובדולח אם גובה מהם הבע"ח וכן אם יכול למוכרם להתפרנס מהם, עיין למר"ן בחו"מ סימן צ"ז סכ"ו שהשוה דין הכניסה לו לדין מה שפסק לה בעת הנישואין לגבי בע"ח דאינו גובה מהם וכתב הרב מהר"ש אסבאג זלה"ה וז"ל וא"כ זכינו לדין שכמו בהכניסה לו כתב הרב ב"ש באה"ע סי' צ' סקנ"ב דאין הבעל יכול למכור כלי זהב ובדולח אפי' להתפרנס ה"נ מה שפסק לה וכ"כ מוהרי"ק שו' י"ז דאפילו זהב ובדולח אם הכניסו לה בעת הנישואין אינו יכול למוכרו אפילו לפרנסה. עכ"ד והרה"ג כמוהרר"ף בירדוגו זלה"ה הביא דבריו הללו וכתב שהם תמוהים מאד, דבב"ש סקנ"ב כתב דמהרי"ק איירי בהכניס הוא דיכול למכור וכן הוא במהרי"ק להדייא דיכול למכור והוא פסק מר"ן והעיקר נר' דאף דהשוה מר"ן מה שהכניסם לו למה שפסק, היינו דוקא לגבי בע"ח. דכולם אין בע"ח גובה מהם אבל לגבי מכי' להתפרנס יש חי' דמה שהכניסה לו אין