דבר שמואל ריט

אזל וזה אחר הוא וכ"ך הריטב"א ז"ל בחי' על כתו' דצ"ו וז"ל, אבל אם טרפו ממנו גובה כל חובו לאלתר ואם יאמר הלוה שיתן לו בכל שנה כדי הפירות ההם במשכו' אחרת בנכייתא יכול לו' לו דאיהו אדעתא דמש' זו נחית ע"ך ואפילו במש' בקיצבה שהמנהג לפדות לחצאין בנד"ז פשוט הוא דלא מצי לפדות דבית שמשכן לו אזל וכמ"ש לעיל עכ"ל הרבנים הנז' בקיצור נמרץ, וכמדומה לי שכ"ז כתבתיהו באותו פסק, אלא שכיון שבא לידי עתה וחששתי שמא לא בא בפסק הנ"ל הוצרכתי להעלותו על ספר לזכות את הרבים כי הוא שכיח והווה תמיד זהו הנלע"ד: הצעיר שמואל עמאר עב) בדין שטרות שזמנם שוה אם חולקים בשבוע' או לא, גם מוקדם שאמר למאוחר נחלוק בלא שבועה אם יכול המאוחר לו' לו אם לא תשבע לא תטול כלל ואשבע אני ואטול הכל. או לא. הנה בסי' ק"ד סי"א כת' מר"ן בכל מקום שאנו אומרי' וכו', ע"ש ונר' דזו ואצ"ל זו קתני: וה"ק ל"מ אותם ששעבודם שוה שצריך הרוצה לזכות במחצי' לישבע וממילא אם אינו רוצה לישבע יטול הכל שכנגדו הרוצה לישבע מצד ששעבודם שוה אלא אפי' המוקדם שהמאוחר בא בגבולו, סד"א דאם אינו רוצה לישבע חות דרגא לפחות ויחלוקו בל"ש קמ"ל דלא אלא כל שאינו רוצה לישבע אימור שטרא פריעא הוא ויטול הכל המאוחר הרוצה לישבע, וטעמא דמסתבר הוא דמאוחר נמי חל שעבודו אחר פרעון המוקדם ושמא כבר נפרע המוקדם וחל שעבוד המאוחר בכל הנכסים וע"ע בסימן קל"ח לענין טלית והמורם משם שאם באו אלו ששעבודם שוה לפנינו אומרים להם יחלוקו בשבועה ואם אמר הרא' אשבע ואטול הכל וחבירו אינו רוצה לישבע הנשבע נוטל הכל וכן אם אמר אחד לחבירו השבע וטול, וחבירו הסכים לדבריו אבל אם אמר הא' השבע וטול ואמר גם חבירו כן חולקין בל"ש, והט' שכיון שאומרי' שניהם כן, גילו דעתם דלא ניחא להו בשבוע' ולית לן למירמי עלייהו שבוע' בכדי, ולכן חולקים בל"ש. אמנם כש"א רוצה לישבע וחבירו מסכים על דבריו שישבע ויטול שומעין לזה שאינו רוצה לישבע שישבע חבירו הרוצה לישבע ויטול כ"ז מכתבי הא' זלה"ה. עג) בענין חזקת ישוב ע"י שכירות לעקדא עיין ויאמר יצחק שאלה קע"ב וקע"ז בדין יאוש, וראיתי בפס"ד של חו"ר מראקש הא' שכתבו וז"ל וכל מ"ש הרבנים האח' בעוקר דירתו לא דיברו אלא לפי מנהגם שבערי המזרח. אבל בערי המערב מעולם לא נהגו כתקנה זו דעוקר דירתו, ואדרבא מעשים בכ"י שעוקר דירתו עם בניו וב"ב לדור במקומו אחרים, ועכ"ז החזקה בחזקת בעליה עומדת ודינים אלו אינם מדין הש"ס אלא מנהגים ותקנות וכל מקום לפי מנהגו וכ"ש אם יש לו טעם, וע"ע להרב זכור לאברהם לענין דסגי בשכי' לחוד מ"ש משם מהרא"ש ודעמיה דבשכי' לחוד סגי ולא בעי ב' תנאים ע"ש. עוד לענין העוקר דירתו כנה"ג סי' ק"מ אות קע"א ועיין ג"כ להרב זכור לאברהם בחלק ב' ועי' כרם חמר ח"א שאלה פ"ה וכתבתי זה למזכרת. עד) בדין מתע' אי מצי לחזור, עיין למר"ן ביו"דע סימן קע"ז סל"ו שהשוה אותו לדין פועל המובא בח"מ סי' של"ג סי"ג אך מספקא לן אם היה הדבר בקנין או שבועה כנהוג מה דינו. והנה ראיתי להרשב"א בחידושיו פ' האומנים שכתב וז"ל, ודע' מורי הרב שאין כל דיני משנתינו וכו'. אלא במי ששכר פועלים באמירה בל"ק. שאם נתחייבו פועלים בקנין המלאכה מוטלת עליהם, ואפי' נאנסו חייבים להשלים ע"י או ע"י אחרים או לשלם מה שהפסיד בע"ה, גם מר"ן בב"י סימן של"ג הביא בשמו מ"ש בתשובה משם רבותיו שלא אמרו יכול לחזור אלא בשכי' באמירה וכו' ע"ש אך הריב"ש רי"ס תע"ו כתב להיפך ע"ש, והרב המבי"ט ח"ב קל"ב כתב דאלו ראה הריב"ש תשובת הרשב"א בשם רבותיו אפשר שלא היה חולק, והסכים הוא לד' הריטב"א דבקנין לא מצי הדר אך הר' הש"ך שם ס"ק י"ד העלה להיפך והעלה ג"ך ראיה מדברי הריב"ש ע"ע ומ"מ דבריו ז"ל שכתב דהוי ק"ד לא משתמע הכי מדברי הריב"ש וגם במ"ש שאולי גם המחבר חזר בו. נראה דלאו משום שחזר בו לא חילק כן בש"ע. אלא משום דאיהו ז"ל ס"ל דדברי הריטב"א לא נאמרו אלא בקבלן כי ע"ך קבעם בב"י סס"א דמיירי בקבלן. דאם איתא דס"ל דבפועל איירי לא הו"ל לקובעם אלא מס' ג' ואילך דאיירי בפועל וממילא נימא דכ"ש בקבלן. משא"ך השתא דקבעינהו בקבלן, ועיין בסמ"ע בדרישה שכתב וז"ל והכלל הוא דכל פועל שהוא קבלן מיד שהתחיל במלאכה או הלך שוב אינו יכול לחזור: וה"ה אם קנו ממנו כמו שהתחיל דמי וכמ"ש הרשב"א בתשו' והביאה הב"י וכו', וכ"ז בקבלן דקבלן לא מיקרי עבד כיון שעושה מלאכתו מתי שירצה אבל פועל ושכי' אפילו כבר התחיל במלאכה או שקנו מידו חוזר בו וידו עה"ע עכ"ל. ומדבריו הללו משמ' כמ"ש, שדברי הריטב"א שהביא הב"י לא הביאם אלא לענין קבלן ושו"ר להרב פתחי תשו' סימן הנז' שהאריך גם הוא בזה ע"ש סק"ג: ולענין שבו' ראוי לתת טעם לעיקר חלות השבוע' אם תחול או לא כיון דאיכא למימר שכבר מושבע ע"ז מהס' כדאמרינן כי לי בני יש' וכו': והנה מר"ן ביו"ד סימן רל"ט הביא דברי הר"ן דפ"ק דנדרים ופ"ג דשבועות, דכל דבר שאינו מפורש בתורה אלא מדרש חז"ל. אף שהוא ד"ת השבוע' ח"ע