דבר שמואל ריז

מהשות' חלקו לאחר אין חבירו יכול לכופו לדגא"א כיון שאין לו הז"ר ממנו, ולפי"ז אם לוי הנז' היה ממשכן חלקו ביד שמעון ויוצא לחוץ, פשוט הוא דלא מצי ש' לכופו לדגא"א כיון שאין לו הז"ר ממנו, אך עתה שעדיין דר עמו בחצר מכח השכי' שהשכיר לו הבית כי"מ הזמן הנז' נר' דיכול לכופו שהרי עכ"פ יש טענ' הז"ר, וא"ך יכול לומ' לו גוד חלקי עם חלקך הממושכ' בידי שזולת הבית שהשכרתי לך, או אגוד הבית שהשכרתי לך או יאמר לו גוד חלקי בגוף הקרקע ואצא או איגוד חלקך ותצא כיון שיש טעם הז"ר, ואעפ"י שלוי הנז' כבר משכן חלקו ביד שמעון, וכאלו החצר כולה שלו והוא שהשכיר ללוי, ואיכא למימר דתו לא מצי שמעון לכופו הנה מצי למימר סבור הייתי שיכול לסבול ועתה איני יכול: ושו"ר להרמב"ם פ"א משכנים שכתב וז"ל השוכר מחבירו מקצת בית או שדה שאין בו ד"ח, וכן ב' ששכרו מקום בשות', כל אחד מהם יכול לכוף את חבירו ולומר לו או שכור ממני חלקי או השכיר לי חלקך ואם יש בו ד"ח חולקין, ופסקו מר"ן סי' קע"א ס"ט ע"ש, והוא ממש נדו"ד שהרי אחר המש' הוייא כולה של שמ', וכשהשכיר מקצת ללוי, הוי לוי כשוכר מחבירו מקצת דפסק מר"ן דכ"א מהם וכו', ואף שמור"ם כת' שם די"ח, אנן כמר"ן נקיטי' זהו הנלע"ד בזה, וצויי"מ וימ"ן אכי"ר הכ"ד החו"פ אייר תרל"ח וקייים הצעיר שמואל עמאר. שוב בא לידי מעשה אחר בשנים שהשכירו חצר בשות' וחלקום ביניהם ושוב נפלה מחלוקת ביניהם, ורצה הא' לכוף את חבירו לגא"א, והב' טען שע"ד כן נשתתפנו, וחזרתי על דברי הרמב"ם הנ"ל, וראיתי שהראב"ד השיגו בזה וכתב וז"ל גם זה הדין נפשו אותה ויעש, דשכי' עמ"ך שכרו, וקרוב אני לומ' דאף במקח כן ולא אמרו גא"א אלא בירושה ומתנה, והרה"מ שם כת' ע"ז דברים אלו דברי טעם אלא שאין להם ראיה. ומ"מ כתב הרשב"א להעמיד דברי הרב וכו' גם נתן הוא ז"ל טעמים אחרים להעמיד דברי הרמב"ם ודבריו הללו הביאם הרב"י בסי' קע"ה סל"ו מסה"ט. דאף ששם חילק בין טעם הרשב"א לטעם המגיד, מ"מ מלבד שנדו"ד אין בו נפקותא בין טעם הרשב"א לטעם ה"ה עוד זאת נראה פשוט דגם הרב ב"י לאו לחלק לדינא כתב כן אלא לו' שטעם המגיד לא יספיק לשניהם, שהרי לענין דינא כתב להדייא כדעת הרמב"ם, ועיין להסמ"ע שם שהק' ע"ד מר"ן שטעמא ב' שכתב הרה"מ מספקת גם לשוכר מחבירו, וסיים שחזר בו הרב"י ע"ש. סה) בדין שמעון שהותווך עם ראו' להתערב בעדו ללוי והותווך עמו שיתן לו בשכרו כו"ך ולא היה ביניהם קנין ע"ז: עיין מור"ם סו"ס קכ"ט שכתב בשם הרא"ש כלל ס"ד סי' ג' דאם לא קיבל קנין על השכירו' אינו חייב כלום ומבואר הטעם שם משום דערבות אינו דבר שלוקחין עליו שכר שיקנה באמירה לחוד, ומקור דין זה למדו הרא"ש מפ' הגוזל בתרא, א"ל טול דינר והעבירני וכו': והובא בסימן רס"ד ס"ז, וע"ש בדברי מור"ם לענין שכר שדכנות ובש"ך שם לענין סרסרות דאעפ"י שהתנה עמו לתת לו הרבה אינו נותן לו רק שכרו הנהוג ומכלל דבריהם שם משמע דכל שאינו נהוג כלל כנדו"ז דערב אינו נקנה באמירה לחוד וצריך קנין, דערב דאינו נהוג דמי ליותר משכרו דגבי מעבורת ושדכנות וסרסרות דאינו נקנה באמירה וע"ש בס"ח בד"א בשלא נתן לו וכו', ומטעם זה נראה דה"ה אם השכיר מלוה לערב להתערב לו בעד הלוה שלו, דאינו נקנה באמירה לחוד כיון דחד טעמא אית להו. זהו פשוט וכתבתיו למזכרת: סו) בשי' שנת תרל"ח כתבנו איגרת לבתי כנסיות להוכיחם על המסירות, והארכנו בזה ממ"ש פ' הרואה דהמוחזק במסירות חייב מיתה מדין רודף. ואפילו אמר אלך ואמסור הותר דמו וכו' גם הבאנו דבריהם דפ' הניזקין גבי קמצא ובר קמצא דבעו למיקטליה וכו', גם דבריהם דבב"ק פרק הגוזל בתרא מדכתי' בניך עולפו שכבו בראש כל חוצות כתוא מכמר מה התוא הזה כיון שנפל למכמר אין מרחמין עליו, כך ממונם של ישראל כיון שנפל ביד האומות אין מרחמין עליו גם כתבנו להם שמנהגם של יש' לנדות ולהחרים בחרם הקדמון המסודר אצלינו מהא' ה"ה כמוס עמדי גם הודענום שמי שהוחזק בזה ב' או ג"פ מותר להורגו ולמוסרו ביד אה"ש, והוא מן המורידין ולא מעלין, כמ"ש בפ' אין מעמידין, והאומר אלך ואמסור אף שאין מותר להורגו בלתי התראה מ"מ אם התרו בו ואף עפ"ך אומר הורגין אותו, ואפי' מפני ממון הקל כההיא דפרק הגוזל בתרא בההוא דהוה מחוי תבואה דחבריה ע"ש. והארכנו באיגרת הזאת כיד ה' הטובה עלינו, שחייבים הציבור לפרסמו ברבים שהוא מנודה ולהבדל ממנו, שאם לא יעמדו ע"ז יגבירו כח המוסרים. סז) רו"ש שהיו שניהם צורפי כסף ונושאי' ונותנים בכלי כסף וזהב ומרזאן ואבנים טובות כ"א בחנותו, ולפעמים כשהיו באים איזה סחורה מסחורות אלו ליד ש' היה בא לראובן להשתתף עמו בהם וכו' והיה פורע יותר משמעון בדמי קנייתם, והריוח חולקים אותו לחצאין, והגיע הדבר ביניהם עה"ד הנז' עד שלא היה פורע ש' כלום וראובן הוא שמוציא הכל, וכשראה ר' ששמעון הכביד עליו העול-+ בזה התחיל למנוע עצמו משות' שמעון, וכשהקפיד עליו שמעון על שמנע עצמו מהריוח, השיבו שאינו מה"ד