דבר שמואל רט

מהר"ש יונה תשובת מ"א ומ"ב בשם מהר"א ירושלמי וכתב מהר"ש יונה דלא זיכה לבן במקום בת אלא בנדון שלו שהיתה הבת קטנה וכו' ויש לחוש וכו' אבל כשהיא גדולה שאין חשש וכו' תנתן לה ירושתה, וכ"ך מורי הרב בתשו' ח"מ סימן מ"א, וע"ע להרב הכנה"ג שם שאף שגמגם בזה, מ"מ סיים בדבריו ז"ל אבל מה אעשה שכבר הורו זקנים עכ"ל. ואם כך אמרו הרבנים הנז' בנדון דידהו שלא היה סילוק מהמוריש, וג"ך לא היתה חששה ברורה כנדו"ד, אנן מה נעני בנדו"ד שהיה הסילוק והחששות גלויות לעין כל. וע"ע שם אות ה' שכת' דאם תפס היורש חלק המומר לא מפקי' מיניה לכ"ע מהר"מ מעראני ח"ב קכ"ב ובנדו"ד נמי היורש היהודי הוא תפוס בכל הנכסים שהניח אביו. גם מה שהעמיד הרב הנז' הירושה ביד הבן הישראל מההיא דישראל וגוי הבאים לפניך לדין, הביאו הרמב"ם פיו"ד מהל' מלכים ורי"פ והרא"ש פרק הגוזל ומהרשד"ם סי' שנ"ב, ומשה"ר מע' ח' אות ז' ומההיא דח"מ ג"ך סי' מ"ה סי"ז וקמ"ט ס"ו קנ"ד ח"י, דהבא מכח גוי ה"ה כמוהו לגריעותא וכו'. הנם מלבד שבדברי הפוסקים מתבאר כן דמומר אינו יורש ואינו מוריש. עוד זאת שאלנו את פי הגויים ואמרו שכן דינם ברור, ובספריהם כתוב להדייא לא' מיראת"א בינ"א מללאתיי"ן, והכוונה אין משפט ירושה כלל בשני דתות. ולכן נראה שהדד"א כמ"ש הרב הנ"ל ואצל"ה. ושוב אחרי כותבי ראיתי למר"ן ז"ל בתשו' צ' שנראה מדבריו דלא פשיטא ליה מילתא גם הוא אם ירושת מומר דאורייתא או דרבנן, ואדרבא צידד שם כדעת האו' שאינו יורש מה"ת ושדברי הרא"ש יש לדון עליהם. וההיא דפ"ק דק"י אין ממנה הכרע כיון דבלשון דילמא איתמר. וסיים וז"ל, ומ"מ לד"ה לענין מעשה אין מומר יורש את אביו כלל, אלא דאיכא מ"ד מדינא, ואיכא מ"ד קנסא, ואף שבתה"ד כתב לחלק בין היכא דדביק במינותא וכו' ללא אביק, בנדו"ז הא חזינן דלית ביה צד הרהור תשו' הילכך דבר פשוט הוא דאין לך ראוי לקנס יותר מזה וכ"ז הוא אפילו לא היתה כאן צוואת האב, וכ"ש שציוה האב ופי' שאם לא יקיים אותם התנאי' שהתנה לא יטול דבר, ויזכו בחלקו שאר יורשיו, וכיון שהתועב הזה היפר ברית, יזכו בחלקו שאר יורשי אביו עכ"ל, ודון מינה ואוקי באתרין באופן שלדעתי המעט אם יסכימו מוה"ר אין למומר זה ולא לבניו שום חלק ונחלה בנכסי הזקן. רק הכל יזכה בו הבן ואמו מצד התק', מחצה לזה ומחצ' לזה וע"ע להרב מהר"י שאשפורטאש בספרו אהל יעקב שאלה נ"ט שכתב וז"ל. כל המעשה הנעשה מהממונים הרא' כדין וכהלכה נעשה דפשיטא שנמלכו בחכמים הנמצאים בזמן הזה והסכימו על ידם ועפ"י הוראתם עשו במה שהעמידו חזקת החברה ביד הבן הגדול הנמצא ביהדות לאחר מיתת אביו, ואחר מיתת המומר בגיות, ואפילו היה בחיים המומר בש' פטירת אביו לא הוי יורש: ומכ"ש שמת בחיי אביו דאפי' ספק יורש לא הוי וכמו שהוכיח בעל תה"ד בסימן שמ"ט והרב הגדול כמוהר"ר דוד כהן בבית כ"ח, והרב בעל דברי ריבות בסי' קצ"ח דמומר אי הוי יורש דבר תורה או מדרבנן הוי מחלוקת הפוסקים והנמצא בכאן ואף עפ"י שהיא נקיבה היא יורשת ודאית ולא אתי ספק ומוציא מידי ודאי: ואף אם נאמר דקנסא קנסוה רבנן כדי שיבא ליהדות בכאן לא שייך דכבר אבדה תקותו מאחר שבא לכאן וחזר לסורו ומה יועיל לו מאמרו שהוא מכיר את בוראו ולבו שלם עם אלד'יו דבזכות זה לא מהני אף שעדיין הוא בארצו עובדי ע"ז בשביל הנאת נפשו כמו שכתב הרד"ך מכ"ש למי שיבא לכאן ומילט נפשו מני שחת וחזר לאבדון לאבד את נפשו ואין בדבריו כלום כי המאמרי' פחות יאמנו מהפעלות. ונוסף ע"ז שכבר מת בחיי אביו ובמות אדם רשע תאבד תקוה לפי שכל כוונת בעלי ההסכמה היתה כדי למושכו להביאו לדת בעד המועיל והנאת הממון. ומאחר שמת בגיותו פקעה זכותו וגם בנו הנשאר אחריו פקעה ירושתו. ונשארה להבן הגדול היהודי מאחיו הקטון ממנו. ואם היינו אומרים שבנו הנולד בגיות עדיין יש תקוה שיבא ויחזיק אח"ך. אם כן אין לך מחזיק ביד עוברי עבירה כזה שיאמרו המומרים לא אבדנו זכותינו שבנינו יעמדו במקומינו בכל זמן ומה הועילו חז"ל בקנסם ולא המסכימים בהסכמתם, ובן המומר הזה הנולד בגיות אפילו ספק יורש לא הוי. ותכף במיתת אביו המומר זכה אחיו השני לו שהוא הגדול. וכדין עשו הממונים הראשוני', ובזה אין להאריך כי הדברים פשוטי' ובכל יום דנין מעשי' כאלו והלכ' רווחת ביש' אחרי כותבי זמן הרבה, ראיתי להראד"ב סימן ר"ך שכתב תשובה ארוכה גם הוא בזה, ולכשאפנה בע"ה אשנה, זהו הנלע"ד בזה וח"פ תמוז תרו"ם לפ"ק וקיים. דין ירושת מומר עיין נחלה ליהושע סימן כ"ה, שי למורא סימן מ"א, עדות ביהוסף סימן נו"ן] עיין בס' נשאל דוד הנד"מ קונטריס אחרון: שמואל עמאר ס"ט. נו) מעשה בראובן שמשכן קרקע ביד בנו ושוב אחר ימים מכרו לבנו הנז' בקש"מ בדל"ב ובכל התיקונים, אך בלשון השטר כתוב שהמכר הנז' הוא אם לא זכה האב לפדות בחייו, וזה מ"ש חו"ר פאס ע"ז. נדון זה עדיף יותר מההיא דאיתא בחומ"ש סימן ר"ז ס"ט וז"ל אבל אם א"ל אי לא תפרעני עד שלש שנים תהא שלי מעכשיו קנה. ע"ך. שנייא דא מהאיך דהתם המלוה ביקש זאת להנאת עצמו, ולא נתרצה להלותו מעותיו, אלא ע"ד שיתן לו הלוה שדהו משכו'