דבר שמואל רה

ג"ח היה זן אותה באותו סך, ולא דיי לו במה שג"ד בינו לבין עצמו כיון שלא הודיעם בפירוש. איברא שאם היו תחת ידו מנכסי אחיו שאינו צריך להודיעם, ואפילו לא היו תחת ידו בשעת המזונות אלא באו לידו אח"ך ואפי' תפס לא מפקינן מיניה עיין להרב בית יהודה ח"ב סימן ק"י, וכ"ז אינו אלא לגבי כהרר"מ אחיו אך לגבי יתו' הר"י אחיו ז"ל שהם קטנים ודאי הוא שאינו צריך להודיעם, דלאו בני הודעה נינהו ולא להודיע לב"ד, ובג"ד שעשה לפני עדים לבד סגי עיין להרב בית יהודה שם ויועיל זה לגבי הזמן שמפטירת הר"י אחיו ז"ל ועד עתה אפילו אין מנכסיהם תחת ידו. כיון שיש להם נכסים. אולם לגבי הזמן שמזמן הג"ד ועד פטיר' הר"י אחיו לא יועיל לו הג"ד כיון שלא הודיע להר"י אחיו: זולת אם היו מנכסי אחיו תחת ידו בחיי הר"י אחיו) זהו הנלע"ד בזה, וצויי"מ וימ"ן אכי"ר. שמואל עמאר. נב) זה מ"ש על פס"ד אחד שהובא מעיר פאס ע"ע הרוב אם יכולים לכוף אל המיעוט במידי דאיכא רווחא להאי ופסידא להאי. כבר נגלו לנו תעלומות ב' הכיתות בהיותם אשתקד במחז"ק, וכל כת מהם מצדקת עצמה והורסת בנין חבירתה עד היסוד בו, בטענות מופתיות, מוסכמים מהשכל והסברא, האמנם הנסיון יוכיח בין שניהם אם הדבר לטוב או להפכו. כי על כן מה שהסכימה דעתינו החלושה לע"ע הוא, שאם הנסיון הוכיח שמעשיהם של אלו היו לעזר ולהועיל לכל בני העיר ולא לקלקל, גם אנחנו מסכימים למ"ש החכמים הנ"ב עליונים למעלה ישצ"ו מכמה צדדים אם מצד שהדבר לסלק סכנ' ונזק: ודבר מוסכם הוא לכ"ע דלסלק סכנה ונזק יכולים הרוב לכוף את המיעוט, עיין להרב מוהריב"ל ס"א דק"מ, ומהרמ"ט ח"א סי' רל"ו אם מצד דרוב הפוס' סוברים דלמיגדר מילתא. אפילו איכא רווחא להאי ופסידא להאי, יכולים הרוב לכוף את המיעוט, עי' להרד"ך בית י"ג ורמזו מר"ן בב"י סי' קנ"ו ע"ש, ועיין להרב מהרש"ך ח"ב סימן ס"ו, ומהרשד"ם בתשובה יוד"ע סימן קי"ד וקכ"ז וקנ"ה ורכ"ז, והראד"ב סימן ס"ד, וסימן ע"ט ומשפט צדק ח"ב ע"ז וע"ט, ועי' להרב הכנה"ג סימן רל"ה. הגה"ט והגהב"י שהאריך בפרטי וסעיפי דינים אלו אין צורך להעתיק הדברים זהו הנלע"ד בזה וצויי"מ וימ"ן וחתמו כל הבדי"ץ. נג) מפני שבעירנו זאת יש מקום מיוחד למכי' המלח ברחוב הגוים ועל הרוב נמכר שם יותר ממקום המיוחד ברחוב ישראל לכן מעמידים אנחנו יהודים משנה לשנה שישתדלו עם הגוים המביאים אותו לרחוב ישראל למדוד להם במדת אמת ולהשתדל עמהם בפרעון ולשמור בהמותיהם, וכיוצא כדי להרגילם לבוא ומה שמקבלים מהגויים בשט"ו. נותנים ממנו מנת לעניים ולנגיד והשאר לעצמם. וכעת אירע מעשה שגוי א' מכר המלח לישר' ומדדו הממונה, ובעת הפרעון טעה הגוי בחשבון, והיהודי הממונה שמדד המלח חשש שמא יחזור הגוי על חשבונו וימצא חסרון ויחזור עליו ולכן גילה לגוי שהוא טועה, והגוי חזר על הלוקח וגבה ממנו הטעות, וע"ז עמדו לדין לפני א' מהבד"ץ וחייב הממונה להחזיר ללוקח כל מה שטעה בו הגוי בחשבון ונפשו לשאול הגיעה אם הדין אמת או לא. ולדידי חזי לי דאפילו אם לא היינו ממנים אותם מתחילה על כך אין לו דין מסור ודמי למ"ש מור"ם סי' שפ"ח סי"א בהג"ה מי שרוצה לברוח וכו', ופשוט דלפי טעם זה אין חילוק בין חוב לאבידה, או טעות. כנד"ד דחד טעמא אית להו שלא הפסידו משלו כלום ועי' ג"ך סימן כ"ח ס"ג בהג"ה שכתב וז"ל אבל אינו חייב לשלם. דיכול לומר אמת העדתי, ועיין ג"ך רס"י רס"ו ודברי הבאה"ג שם על דברי הרמב"ם שהביא מר"ן בתחילת דבריו דלא נאמר זה בגוים הללו וכו'. כ"ש שכ"ע ידעי דהאידנא קידוש השם גדול בענין זה, וכ"ש שאנו מצוים אותם מחחי' על כך. באופן שלדעתי המעט פטור הממונה. ומה שגבה ממנו הלוקח חייב להחזיר לו זהו הנלע"ד בזה וכבר עמדו לפני ואמרתי ללוקח שהדין עם הממונה אלא שהממונה היה נחפז לדרכו וכעת בקש ממני לכתוב לו זכותו בידו, כי הוא רוצה לעמוד על האמת ולראיה חתמתי פה. שמואל עמאר נד) ראובן שמשכן קרקעו ביד שמעון בסך גדול ובקיצבת הנאה גם כן סך גדול כשיעור הנאתו. ושוב משכנו ביד לוי ושוב משכן ביד יהודה, וכשהכירו זה בזה ולא נמצא כדי הנאת כולם, זיכו ב"ד לא' ליהנות מפירות הקרקע ברב או במעט עתה עמד ראובן ומכר קרקעו לאחד מבעלי המשכו' המאוחרים, שנמסר לו מאת א' מהשנים הנז' בערמה. והא' רוצה לזכות בדינא דב"מ מצד שהוא נהנה מזה כמה ברב או במעט וכתבו להם פסק בפאס וזה מ"ש אע"ה. תשובה דברי החכם הנ"ב סתומים קצת. כי לא נתבאר אם שני המש' הנ"ב בקיצבה, או בשניהם כתוב שיהנה ברב או במעט. גם לא נתבאר אם בשניהם כתוב שרשאי לדור וליהנות וכו' כנהוג או שמא כתוב בשניהם או בא' מהם ע"מ שלא לדור בפי' כי דברים אלו נפקא מינייהו טובא לענין דינא ומ"מ ראינו לכתוב בזה מה שנוגע לדין דוקא. והמה בחכמתם יבררו הדברים ועל פיהם יגמר הדין. והנה בדין זה דמשכ' אף שלדעת מר"ן בסנ"ז בקנה