דבר שמואל יט

משה אלמנה שחורה או לבנה רזה או שמינה אש מתלקחת בבטנה. והשטן עומד על ימינה לשטנה כסתה כלימה פניה את החסידה למינה ראשה חפוי בין ברכיה נפשה דומה שכנה. דמעתה על לחייה יורדת תשב לארץ עגונה. לובשת שחורים ומתעטפת שחורים עד מלאת לה שנה ויש ממהרת את הקץ משום שמחת עונה בין כך ובין כך מאכלה בריאה טבחה טבחה משכה יינה. וחבצלת השרון על שלחנה, פניה כחמה זורחת מאירה כלבנה ויהי כי שלמו ימי אבלה והגיע זמנה. תוציא ראשה בעד חלונה, נשקפה ותיבב כעומדת בתחנה, וכאשר תצא לחוץ נטויה גרונה ופסיעותיה דקות מי מנה. מבטת לכל רואיה אם ישקיפו בה אחרי אבילותה תהיה לה עדנה היא יוצאת ידה בקרבה הפרה רעננה. ומסקרת בעינה כל מקום שנתנה עינה להבה תלהט ממנה ואף אמנה כי תשוב אל ביתה בשמחה וגיל אל חדרה ובית מלונה. מצפה ומייחלת מתי יבא מבשר אליו תקשיב אזנה. ואם יצא איש לדבר בעניינה. צעקה האשה חץ שחוט לשונה, האיש כמוך ידבר בי כאחת הנבלות יעשה אותי כזונה אם תשכח אישה הראשון תשכח ימינה טוב היותה עם אישה ושם תקבר במנוחה נכונה ולא תוסיף לשמוע כזאת כי נפשה מרה לה כלענה תקפוץ בשבוע' ואסרה אסר ונדר אלמנה לבלתי היות לאיש עוד עד עולם לא בעיר ולא במדינה ובכל זאת לבה דופק ודוחק מתי תראה שעה שמשחקת לה על מכונה להשקיט לה מיגונה מיגונה על כן כל ערום יעשה בדעת ותבונה ולבו לא יחת לקול שאונה אך ידבר על לבה תנחומין כמדתה מסלתה מגרשה ומשמנה, פתח דבריו יאיר עד מתי בתי תשבי עגונה שכולה וגלמודה בפאת בית אצל כל פנה הלא את כלילת יופי מקוטרת מר ולבונה. אמרי לי אחותי רעיתי האת היא בזה ראשונה כבר קדמוך נשים שאננות ממשפחות רמות כבכורה בתאנה אשר היו לאיש פעמים שלש למנה והדוברים עתק שפתיהם תאלמנה. לבא בעי רחמנא. שמאלו תחת ראשך וימינו תחבקך ויהי ידיו אמונה אז תתענג בתענוגי בני האדם בימי בחורותם גם לעת זקנה היא גם היא פיה פתחה בערמה שפתיה נעות וקולה לא ישמע מנהמת כיונה אוי לי כי נדמתי לבת היענה איך אצא בין הנשים אשר תאמרנה עלי אשה רעותה כמה אשה זו מגונה. אתמול שחורה והיום לבנה אתמול כסתה פניה והיום רעננה. תוך כדי דבור תשאל לעומדים בין מי זה העלם אם הוא הגון לי ואני לו הגונה אם חרוץ במעשיו ולא יאהב שנה אם אין בו מום המונע תשמיש ועונה. עודה שואלת האיש עומד לנגדה מהיר במלאכתו והשב רוחה לא יתננה לו לאשה מהר ימהרנה. והיא גם היא תפשוט את ידה לקיים כל תוקף ושבה לאיתנה תחדש כנשר נעוריה ברחיצה וסיכה ליום מועד ימי חתונה ככלה תעדה כליה עת נשואיה חופה קונה בבקר תאמר מי יתן ערב נתעלסה באהבים בשיר וברננה. ובערב תאמר אנא ה' הצליחה נא. רובא דעלמא נהגו ע"פ דברי המקובלים שלא לישא נשים רק במילוי הלבנה וראיתי להרב יד יוסף פרשת חיי שרה שהביא מהמדרש פרשת ואתחנן יחס לזה פשטי. דשם אמרו רבנן אמרי כל שבראתי בעולמי זוגות שמים וארץ זוגות. חמה ולבנה זוגות. איש ואשה זוגות אבל כבודי יחיד ומיוחד הוא הורונו בזה לדעת שכשם שהחמה ולבנה ושמים וארץ משפיעים ונשפעים. כך איש ואשה, וכמו שהלבנה כל זמן שהיא מחוברת ומתאחדת עם השמש מתוסף ומתברך אורה וכל זמן שהולכת ונפרדת מהשמש, מתמעט אורה כך כ"ז שמתחבר הזכר עם הנקבה ויש אחדות בניהם מתוסף שפע וברכה אליהם ובפירוד מתמעט שפע אורה ולהורות זה לסימן בעלמא שלמדו העולם נהגו לישא במילוי הלבנה ואני ברגליו אעבורה דהיינו טעמא שאין נושאין נשים בחיסור הלבנה מפני שפעולת הזמן תפעול בענין כשיתחילו בו באותו זמן. וכיון שהזיווג הוא חיבור הזכר לנקבה הרצון בו להיות בזמן חיבור הלבנה עם השמש ויפעול הזמן שהוא זמן החיבור בפעולה לחבר ולא להפריד חברתם ח"ו אמנם בחיסור שהוא זמן הפרדת השמש מהלבנה. חוששין לפעולת הזמן שהוא זמן הפירוד בפעולה להפריד ולא לחבר ח"ו והוא נכון לפי הפשט דבר שמואל (נט)