דבר שמואל קעא

לנו וכו' נאמן לומר על מעו' שבידו אלו מעסק פלוני וכו': אי נימא דזה דוקא בעינן והיינו טעמא משום דעיס' כל היכא דאיתא ברשות מרה קיימא, או דילמא ל"ש. וה"ה אם אמר שהם מלוה או פקדון דינא הכי ואת"ל שדינם שוה גם בשות' שהטילו לכי"ה זה מנה וזה אוקייא אמרינן הכי או דוקא במתעסק. עוד יש להסתפק אם דוקא בשתפס המלוה כבר הנכסים הוא דאמרינן הכי דהיינו טעמא משום דכיון דאמרינן חזק' כל מה שביד האדם הוא שלו, על בעל המעות שאומר שלו הם ורוצה להוציאם מיד בע"ח להביא ראיה ששלו הם משא"ך אם הם עדיין מוחזקי' ביד הלוה שעל הבע"ח שרוצה להוציאם מיד המלוה בעליהן להביא ראיה שאינם של זה. או דילמא לא שנא וה"ה אם עדיין לא תפס דינא הכי. עוד יש להסתפק אם מגו זה דקאמר מור"ם מגו דאי בעי נותנם לו. הוא אפילו עכשיו אחר שנגלו הנכסים או דוקא במיגו שהיה יכול לתתם לו קודם שנגלו הנכסים. אבל אחר שנגלו הנכסים ליכא מגו כיון שהוא במקום חזק' דכל מה שנמצא ביד האדם וכו' עוד יש להסתפק אם ממון זה דקאמרי מר"ן ומור"ם הוא מה שיש בידו משל אחרים בעין א"ד ה"ם אפילו מאי דאתי מחמתיה. עוד יש להסתפק בעיקול זה שעוקל ע"ד לתפוס אחר כך אם הוא כפה"ד. והנה יש ליישב הספק הא' נוכל לומר בפשי' דמ"ש מור"ם נאמן לומר על מעות שבידו אלו מעסק פלוני לאו דוקא וה"ה אם אמר שכורין או שאולין או מלוה וידוע לנו כדבריו נאמן. שהרי כבר ביארנו דבדברי מר"ן נכלל גם פקדון או שכירין או שאולין, וע"ך מור"ם ז"ל אכל דברי מר"ן קאי, ואין רצונו לחלק כלל בין עסק לפקדון וכו': היכא שיש עדי' דלא בא מור"ם ז"ל בדבריו הללו אלא להודיענו דהא דכת' מר"ן דאפי' שבו' לא מהנייא אלא צריך שיביא ראיה. היינו דווקא כשאין ידוע לנו כלל שכדבריו כן הוא אלא מפיו אנו חיים אבל אם ידוע לנו נא' מגו שהיה נותנם לו וס"ל למור"ם ז"ל דאפי' מר"ן יודה בזה. והנם שמדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א שהבאנו למעלה. נראה דלכאורה דמעות יצאו מן הכלל דמנקט בלשונו מטלט' לחוד ולא מעות. משמע דמטל' דוקא הוא דשייך בהו טענת פקדון. או שכורין וכו': אבל מעות אפי' טענת פקדון לא שייכא בהו וכל שכן טענת הלואה. וגם מדבריו דפ"ב שהביא מר"ן סימן הנז' אין ראיה מוחלטת דגם מעות בכלל, דהא ממון סתם קאמר ולא מעות ואיכא למימר דממון דקאמר היינו מטל' דקא' לעיל בפ"א ועליהם אמר מור"ם ג"ך דנאמן לומר אלו מעסק פ', אבל מעות לא נכנסו כלל תחת סוג טענה זו ואפילו טענ' פקדון לא שייכא בהו וכ"ש טענת הלואה וכמ"ש מ"מ כד דייקי' נראה דזה אינו מוכרח דאדרבא מכפל דברי הרמב"ם ז"ל נר' דגם מעות בכללי, ואיהו ז"ל דיבר בהווה דבפ"א דנקט (אב) מטלטלין נקט גבייהו פקדון או שכורין או שואלין וכו' דשייך בהו ובפ"ב דנקט ממון נקט גביה של אחרים ועכ"ל דממון דקאמר הוא מעות ולהכי נקט גביה בסתם של אחרים דהיינו פקדון או הלואה או עסק, דאם כוונתו על המטלט' דקאמר בפ"א למאי איצטריך לכפול דבריו עוד בפעם ב' אלא ודאי כמ"ש וכן נראה ג"ך מדברי הרמב"ם פ"ז מהל' שלוחין דין ה' ע"ש גם מדברי מר"ן בב"י סו"ס צ"ו שכתב בשם בעה"ת נרא' דאין חילוק שכתב שם וז"ל כתב בעה"ת זה שפסקנו שהעבד והאשה אין משלמין אלא לאח"ז אם יש עדים שמעות אלו עצמן של הלוה או מאי דאתי מחמתייהו קיים בודאי שאין בו ספק שנפרע מהם המלוה וכ"ה סברת הראשונים עכ"ל. ומשמע מדבריו ז"ל שדבר זה מוסכם הוא בלי חולק. אלא דמ"מ עדיין יש לחקור בדברי מר"ן למאי השמיט דין זה בח"מ סימן קל"ב גבי אשה שלותה ובאה"ע סימן צ"א. ומה גם שבא הדבר מפו' גם בדברי הרמב"ם ז"ל מאריה דהנהו דיני דבפכ"ו מהל' מלוה ולוה הל' כתב וז"ל עבד או א"א שלוו או שערבו את אחרים ונתחייבו לשלם כשישתחרר העבד או תתגרש האשה או תתאלמן ישלמו, וכת' ע"ז הרה"מ דלמדו זה מדין החבלות. וסיים וז"ל ומ"מ ראיתי כתוב בשם רבינו שרירא ורבינו האיי גאונים ז"ל שהאשה שלותה או קבלה בפקדון או גזלה או גנבה אם הוא מצוי אבידה משלמת ואין לבעל לעכב ואם כבר אבד הרי הוא כדין חבלות וכן נר' מדברי רבינו שנתן לפניו ודבריהם צל"ע בלותה לפי שי"ל שכיון שמלוה להוצאה נתנה תכף שלותה זכה בה בעל לאכילה פירות אבל בפקדון וגזל וגניבה פשוט הוא דכל היכא דאיתנהו ברשותה דמרייהו איתנהו עכ"ל ושם הל' י"ב כתב הרמב"ם ז"ל, וז"ל האשה שלותה בשטר או ערבה בשטר ונשאת חייבת לשלם אחר שנשאת ואם היתה מלוה ע"פ אינה משלמת עד שתתגרש או תתאלמן שרשות בעל כרשות לוקח ואם היו אותם מעות ההלואה עצמן קיימים יחזירו אותם למלוה. וכתב על זה הרה"מ ומ"ש ואם היו וכו' הוא כדברי הרב שרירא ורבינו האי ז"ל שכתבתי למעלה אפי' בלותה משנשאת וכבר כתבתי בזה ואפשר שיצא להם בכאן ממ"ש בגמ' לותה ואכלה ועמדה ונשאת מהו. דמשמע דלא מבעייא להו אלא דוקא באכל', הא איתנהו בעין מחזירין למלו' עכ"ל והנה מלבד דאיכא למימר דדברי הרמב"ם ז"ל הללו דמעות הקיימין, קאי גם אלותה אחר שנשאת דכתב לעיל וכנראה מדברי הרה"מ שכתב לעיל אחר דברי הגאונים שכן נר' מדברי הרמב"ם שכתב דמשמע ששוין הם וג"ך איכא למימר שהרב המגיד עצמו חזר בסוף דבריו מתמיהתו שתמה על הגאונים בלותה בהיותה נשואה. עוד זאת אפילו את"ל דלא ס"ל כסברת הגאונים אלא בלותה ונשאת, והיינו טעמא משום דקא' תלמודא לותה ואכלה וכו' וכמ"ש מ"מ נראה דמר"ן ז"ל דעתו בכולן כדע' הגאונים דשם בסי' צ"ו אפילו גבי שבועת א"א