דבר שמואל קסו

ולדעתי קלה כמות שהיא אם יסכימו מורי הוראה קרוב הדבר לומר שגם מר"ן חזר בו ממ"ש בתשו' אם ממה שלא נטפל לכתוב מ"ש בתשו' לא בארוך ולא בקצר ואם ממה שנוכיח לקמן בע"ה והגם שבמתנם במקצת מצינו לו שם בס"ז וס"ט דאם פי' שהוא נותן במש"מ או מ"מ דבריו קיימים בלא קנין ואיכא למימר שגם במתנה מהיום דינא הכי כיון שמבאר שהוא מצווה מ"מ ולא בעייא קנין, מ"מ כד מעיינינן שפיר נר' דלא דמי: דשאני ההיא דמתנה במקצת אין בה דבר שיסתור פירושו שמפרש שמצווה מ"מ. אבל באומר מעכשיו אעפ"י שמפרש שמחמ"מ הוא מצווה וכוונתו להקנות לאח"מ סו"ס במלת מעכשיו סותר הכוונה. איברא שמתשו' הריטב"א שהביא הרב"י סימן הנז' מחו' י"ב: ופסקם מור"ם בהג"ה סוס"י י"ז משמע להדייא דכל שכתוב בתחילה שציוה מ"מ וכתוב בה מעכשיו אנו מצרפים שניהם. והם מתנה מהיום ולאחר מיתה. ומ"מ כד דייקינן נראה דגם מזה אין ראיה דנדון הריטב"א שאני שהמתנה היתה בקנין כמפורש שם בדבריו שקנו ממנו בק"ג ובמעכשיו ולכן כיון דס"ס היתה המתנה קיימת כדין מת"ב מצד הקנין ומעכשיו הכתו' בה מצרפים לשונות הסותרים זא''ז, ומפרשים דבריו כאלו אמר מהיום ולאח"מ. אבל היכא דליכא כ"א מעכשיו בלא קנין הצוואה בטילה אף שהזכיר בה בפי' שהוא ממ"מ: וזה מבואר להדייא בדברי הרמב"ן שהביא מר"ן בב"י סי' הנז' סכ"ט מסה"ט וז"ל נקיטינן מתנת ש"מ שכתוב בה מהיום צריכה קנין כמ"ב ולא קנייא אלא בקנין ואפילו כחוב בה מהיום ולאח"מ ע"ך, מפורש יוצא דכל שאין קנין אפילו כתוב בה מהיום ולאח"מ, דעדיף מנדון הריטב"א שלא עשה זה אלא מצד הצירוף עכ"ז הצוואה בטילה וא"ך ע"ך לומר דהריטב"א לא כ"ך אלא מצד שהיה הדבר בקנין ומעכשיו, וע"ע שם בב"י שסיים על דברו הרמב"ן הללו שכ"ך הנ"י בשם המפרשים ודברי הרב הנ"י הללו שרמז להם מר"ן כאן הן הן שהביא מור"ם בד"מ רי"ס הנז' ובהג"ה דס"ט הנז' שכתב וז"ל. מיהו אם כתוב בשטר מהיום בעי קנין: דכל שמקנה לו מחיים לא קני בדיבור אלא אם לא אמר מהיום וכו' ומדבריו הללו מש' להדייא כדברי הרמב"ן הנז'. וממה שהביא מר"ן דברי הרמב"ן והנ"י הללו בלי חולק, מוכח שכן דעתו גם הוא, וגם א"א לנו לו' דלהריטב"א אפילו כשלא היה קנין מצרפין תי' מעכשיו עם לשונות של מיתה. שאם אתה אומר כן הוו הרמב"ן והריטב"א חולקים וא"ך הוא לא הוה משתמיט מר"ן מלבאר מחלוקתם. כי לא נתעורר בזה כלל אחר דברי שניהם שמזה נראה דלדעתו ז"ל לא פליגי: והא כדאיתיה והא כדאיתיה: ועיין עוד למור''ם בד"מ רי"ס הנז' שגם הוא רמז לדברי הרמב"ן הללו ומש' מדבריו דאין חולק בזה על דברי הרמב"ן והנ"י הללו, וע"ע לו שם שכתב שכן היא דע' רי"ו נכ"ד, ודברי רי"ו כנז' הביאם מר"ן בב"י סימן רנ"א בלי חולק ע"ש וז"ל כתב רי"ו בנכ"ד אם כתו' בה מהיום אם מתי או מהיום ולאח"מ צריך קנין ולא אמרינן דבריו ככתו' וכמסו' דמו, ואם עמד חוזר דאם מתי מחולי זה קאמר עכ"ל ומכל זה יש להוכיח דמר"ן גופים הדר ביה ופשו' דאין חילוק בין אם אמר המצווה עצמו הנלמד מדברי הרמב"ם שהעתיק מר"ן בס"ט לנמצא כתוב הנלמד מדברי הרמב"ן והנ"י ורי"ו שזכרנו כי כן נראה מסתמיות דבריו שלא חילק בדבריהם כלל, ואפילו לפי מ"ש בתשובותיו אכתי אפשר לומר דלדעת מר"ן לא דמי לישנא דמהיום ללשונו' מתנת בריא שנזכרו בתשו' דאיכא למי' דלישנא דמהיום גרע טפי גבי שי"מ וכל שלא היה בקנין בטיל' הצוואה ואף שמדברי מור"ם שם בתשו' על דבריו דמיין אהדדי מ"מ ממה שהביא דברי שלשה הרועים הללו ולא פקפק בהם כלל שפיר אית לן למימר דאיהו ז"ל לא ס"ל דדמיין כמו שחשב מור"ם א"ן הדר ביה וכמ"ש. ובלא"ה אכתי אפשר לומר דגם מ"ש בתשו' לא כתבו אלא לסניף מצד שהיה הדבר נוגע להקדש, כי היו לו טעמים אחרים לקיים ההקדש בלא"ה שהרי שם בתשובה סימן ע"ז גבי ש"מ שאמר אני נותן מנכסי לקרובי כו"ך מעות במ"ב פסק בפשיטות להיפך וביטל הצוואה מטעם זה ע"ש. ומעתה שפיר אית לן למימר שדיוקו של מור"ם שדק' בדברי הרמב"ם גם מר"ן יודה בו ולא לבד מה שנראה ממשמעות דבריו שהם דברי המצווה, אלא גם הי"א שהביא מור"ם בשם רי"ו והנמק"י, מסכים לה כמ"ש ומה שהביא מר"ן דבריהם בשם וי"א כוונתו להוסיף ולא לחלוק וכדרכו בכמה מקומו' שמוסיף סברות בשם י"א אף שאינם חולקים דוק ותשכח אין פנאי להשיגם לפניך. מעתה פשוט הוא דכמור"ם נקיטינן אפילו נגד כמה פוסקים וכ"ש לפי מ"ש שכן היא ג"ך סברת מר''ן זהו הנ"ל בזה אם יסכימו מורי הוראה וכתבתי זה בקצרה לאפס הפנאי ונחיצת המוביל וצויי"מ וימ"ן. הצב"י שמואל עמאר. כח) ראובן שהיתה לו חזקת יישוב ברחוב הגויים בשוק לקראסלייא" והוציאו ממנה הגוי ושהתה בידו כמה שנים. וכ"ז שהיא ביד הגוי, וראובן היה משתדל להוציאה מידו ולא אסתייעא מילתא. עד עצם היום הזה שבא שמעון ודיבר עם ראובן לאמר שיתן לו מחצית בהחזקה הנז' והוא יטול מחצית ובע"ז ישתדל להוציאה מיד הגוי הנז', ולא רצה ראובן לתת לו ממנה כלום אלא שאמ"ל שהוא עצמו ישתדל להוציא את שלו, ולא יתן ממנה לזולתו כלום ושוב הלך שמעון בשאט בנפש , ונשתדל עד שהוציאה