דבר שמואל קנ

ונתחלף להם הרא"ש בהראב"ד שאם א' מהם לא דקדק השני ידקדק ואם נתחלף לא' מהם לא יתחלף לשני, אבל לו' שניהם יחד שלא דקדקו ושנתחלף להם הא ודאי חלילה לומר כן על שני האדירים האלה ולע"ד פשוט שאין כאן שום תמיהה על שום אחד מהם אלא שכ"ז נמשך מהמדפיס שטעה ממה שמצא כתוב בב"י וכ"ך הר"א וכוונתו על הראב"ד והוא חשב שהוא הרא"ש וכתב בפי' הרא"ש והעד לזה הוא לשון הרב המגיד שהעתיק מר"ן בב"י סימן הנז' ובדברי ה"ה הנז' נמ"ך במקום הרא"ש הראב"ד שוב חיפשתי ומצאתי בספרי ב"י הקדמונים שכתוב בהם בל' ב"י הנז' וכ"ך הר"א תלי"ת שכיוונתי אל האמת. ומ"ש בעיקר הדין דכיון דידעינן דלא קנו הסחורות הללו אלא ע"ד למוכרם בהאלקונקט', וגזר המלך לבטל האלקונט' ולשרוף הסחורות. אומדנא דמוכח הוא דאילו ידע הקונה דרוצה לבטל ולשרוף לא היה קונה. לענ"ד נראה דזהו הטעם שממנו חייבים הלוקחים לפר' דמי הסחורות דמאחר שזה אונס דנא שכיח ולא אסיק אדעתיה לא למוכר ולא ללוקח, א"ך הו"ל ללוקח להתנות וכיון דלא אתני. איהו דאפסיד אנפשיה ושפיר מצי המוכר לומר אונס כזה. לא אסיק אדעתיה ולא קביל עליה, שכן מצינו להדייא בדיני מוכר באח' בסי' רכ"ה ס"ג דאונס שאינו מצוי ולא עלה על לב המוכר אינו בכלל התנאי ולא קבל עליה המוכר וחייב בו הלוקח ואעפ"י שקע"ע המוכר בפי' בקש"מ בדל"ב האח' וכו' וכי היכי דהתם גבי אח' אמרינן אונסא דשכיח קביל עליה אונסא דלא שכיח לא ק"ע ה"ן באומדנא דמוכח נמי דהו"ל כאילו התנה בפירוש שפיר אמרי' בה אונסא דשכיח וכו': והרי התנאי בטל והמעשה קיים. ועוד כתב מר"ן בסימן ר"ל ס"ט וקודם שהגיע לשם הוזל היין וכו' ה"ז ברשות מוכר דקדק וכתב וקודם שהגיע להודיע שאם הגיע לשם שוב אינו יכול לחזור וכאן הרי הגיעה. ועוד הרי כתב מר"ן שם ס"ח ט' שכל שהוה לו שהות למכור ולא מכר הרי הוא ברשות לוקח ובנד"ז אף לאחר שבאה השמועה משריפת הסחורות הנז' במקומות אחרים קודם שיגיע מאמר המלך לעירנו זאת אם היו רוצים הלוקחים הנז' למוכר' בפחות ממה שהיו מוכרים אותה בהאלסאקא לא היה מגיע להם הפסד ואפשר שהיו מרויחים ומצד מאמר המלך אין קפידא, שהיתה מתקיימת גזירת המלך ברובי סחורות שנשארו למוכרים הנז' מונחים בהאלברז, אלא שהם עיכבו מלמכור וחשבו להרויח ריוח גדול לצד שתשאר האלסאקא קיימת בעירנו זאת ולא תשרף ואינהו דאפסידו אנפשייהו ומ"ש בענין חזרת העדים אמת שכן דעת מר"ן שאם כתבו עדותם בשטר יכולים לחזור ולו' תנאי וכו' ואפי' אם כת"י יוצא ממקום אחר וכמ"ש בסי' פ"ב סי"ב ובסמ"ע סי' מ"ו ס"ק ק"ד שלאחר שיישב דברי מר"ן סי' פ"ב עם מ"ש בסי' מ"ו מסיק דבתנאי אינו עוקר השטר לגמרי ולכן נאמנים לבאר ולהוסיף תנאי. האמנם בנד"ז עדיין י"ל שאינם יכולים להוסיף ולו' תנאי שמאחר שנתבטל' האלסאקא הרי נתבטל התנאי ונמצא שע"י עדותם זו נחבטל השטר לגמרי וכבר כתב מר"ן בכל דבר שהוא לבטל את השטר אינם נאמנים וא"כ בנד"ז נמי שהם באים עכשיו לבטל השטר אינם נאמנים. ומ"ש משם הרב מהרשד"ם סי' שצ"ז אפשר לו' קודם שהגיעה הסחורה למקומה אבל אחר שהגיעה ונאנסה גם הרב יודה דברשות לוקח נאנסה ולפי שאין הספר הנז' מצוי בידי לא יכולתי להחליט שכן דעתו. ואיך שיהיה האמת כמ"ש אחר שכן דעת מר"ן בש"ע זהו הנ"ל בדין זה וצויי"מ וימ"ן אמן נאם החותם פה בחדש אב ש' אמרו"ת טהורות לפ"ק: רב רחומאי החכם ישצ"ו. יז) ראיתי מ"ש הידיד בסתירת דברינו וחזרתי על כל דבריו ולא מצאתי בהם כדאי לחזור ממה שכתבנו והנני משיב עליהם מסיפא לרישא כתב וז"ל ומ"ש בענין חזרת העדים וכו' האמנם בנד"ז עדיין י"ל שאינם יכולים וכו' שמאחר שנתבטלה האלסאקא הרי נתבטל התנאי ונמצא שע"י עדותם נתבטל השטר לגמרי וכבר כתב מר"ן שבכל דבר שהוא לבטל השטר אינם נאמנים עכ"ל ולא ידעתי פי' דבריו במ"ש הרי נתבטל התנאי אדרבא התנאי לא נתבטל והחוב הוא שיתבטל מכח התנאי שהתנו שהוא כ"ע שהאלסהקא, קיימת והיה צ"ל דלפי תנאי זה דכ"ע "שהאלסאקא, קיימת יצא לנו שאם תתבטל ''האלסאקא'' יתבטל החוב לגמרי וכבר כתב מר"ן וכו'. ואפשר שזו שגגת הקולמוס. וצריך להגיה במקום התנאי החוב: האמנם מ''ש הידיד וכבר כתב מר"ן שבכל דבר שהוא לבטל השטר אינם נאמנים לא ידעתי מנין לו דאם נאמר שיצא לו זה ממ"ש מר"ן בסימן מ"ו סל"ז וז"ל: ואם כת"י יוצא ממ"א או שיש עדים שזה כת"י אין נאמנים בשו"ד שיאמרו לבטל השטר עכ"ל הרי גם הוא יש"ץ הסכים להלכה לדברי מר"ן דסימן פ"ב וכמו שכן עלתה הסכמת כל חו"ר המערב נ"ן שהבאנו בתוך פסקינו. והביאם ג"ך הרב המלאך רפאל זלה"ה בתשוב' ע"ע ובסי' פ"ב מבואר דבתנאי היו דברינו אף אם כת"י יוצא ממ"א נאמנים. וע"ש בסמ"ע סקמ"ז שכתב שאין זה חשוב כחו"מ. אלא כמפרשים דבריהם והרי השטר כשר לכשיתקיים התנאי עכ"ל, וכדבריו הללו כתב הוא ז"ל ג"ך בסימן מ"ו סקק"ך בתוס' ביאור ששם מבואר דדבר שעוקר השטר הוא כגון קטנים היינו פסולים או אנוסים וכיוצא שלפי דבריהם אלו נעקר השטר לגמרי, ואין לו שום קיום והעמדה בשום צד ועליהם כתב המחבר דאינם