דבר שמואל קמא

והרי במתנ' שאני נותן לזה הראשון הפסקתיה לאותה מתנ' מעל יורשה שיהיו כל נכסי אחריו לפ' ולא ליורשיו אבל בלשון מתנה או ירושה בסתם אין כח למוריש כלל לעקור כ"ש שבלשון זה שכת' הפסקה גמו' הוא עקר ירושה דאורייתא בפי' שלא אמר כלום דירושה אל"ה, ואדרבא יותר יש הפסק בזה מאומרם סתם הוא סבר יש לה הפסק שהרי כאן כשאמר בפי' והרי הפסקתיה הפסקה גמורה דמי למי שאומר לא ירש שמעון אלא ראובן דלא אמר כלום, וע"ש שהאריך קצת בפרט זה א"ץ להעתיק כל דבריו. ומפירוש הדברים שפיר' ל' זה דנקט הרמב"ם מוכח להדייא שכל הלשון כולו צריך: שבמה שיאמר ולא משום ירושה שאל"ה אני נותן אלא משום מתנה, מורה שיודע שאין הפסק לירושה אלא בלשון מתנה ובע"ש והרי הפסקתיה מורה שמפסיקה במתנ' זו מיורשי הרא' וא"ך בנד"ד שלא אמר אלא ולא משום ירושה לא אמר כלום. ואפילו אם המצא ימצא מי שיסבור בדברי הרמב"ם דלשון והרי הפסקתיה אין בו צורך: מ"מ שאר הלשון כולו צריך. אבל ל' זה האמור בצוואה זו ודאי לא יועיל. שהרי התכלית שהוא אלא בל' מתנ' שבו עקר הירושה מהראוי לא נכתב ואכתי לא ידעינן כוונת המצווה בזה אם רוצה להפסיק בלשון זה או שרצה לתת בלשון מתנ' ולא בל' ירושה, וא"ך אכתי נימא כל לשון מתנ' ליורש כל' ירושה והוו תרתי דסתרן. גם בסי' ק"ץ נשאל הרשב"ש באשה שנתנה לג' בנותיה מתנ' מהיום ולאח"מ ע"מ שלא תוכל אחת מהם למכור וליתן ולמשכן, ואם עברה יהיה חלקה להקדש וכן אם מתה בלתי זרע יהיה חלקה לאחותה, ואם כולם לא יהיה להם זרע יהיה הכל להקדש והעלה הרב שהתנאים בטלים והבנו' זוכות מכח ירוש' שאל"ה שהוא הלכתא פסיקתא מהגאונים והרי"ף והרמב"ן בפ' מי שמת גבי עובדא דאיסור גיורא והרמב"ם פי"ב מהל' זכייה ולא חלקו בזה אלא ר"ש והרז"ה שסוברי' דל' מתנ' בפירו' אינו ל' ירוש': והרשב"א כתב בתשוב' שאינו רוצה להכניס ראשו בין הרים גדולים והניח הדבר לכל ב"ד וב"ד לדון כפי הכרעתו וכיון דהריב"ש הכריע כדעת הגאונים הכי נקיטינן וע"ש ג"ך שגם הוא כתב שאין הפרש בין הקדש לדבר אחר כמ"ש הריב"ש ושכ"ך הרשב"א בתשוב' וחלקו עליו קצת ועמדו דבריו לפני רבני צרפת והודו לדבריו, ומ"ש הרמב"ם דבריא שנתן וכו' אין לב' אלא מה ששייר ראשון זהו במתנ' במעכשיו אבל מהיום ולאח"מ לא ומייתי לה בפ' י"ג מי שמת ונמצאת דייתיקי קשורה וכו' וכיון שהיא כמש"מ ואינה נגמרת אלא לאח"מ אינה כמתנת בריא שהוא מעכשיו וכ"ך הרמב"ם פי"ב מהל' זכייה דמתנת דברים אלו שאפילו הגוף אינו זוכה בו אלא לאח"מ וכיון שכן ה"ה כמש"מ שהיא כירושה וירושה אל"ה ואפילו אם כתוב בה שתחזור המתנ' מעכשיו כל שהוא זוכה משום ירוש' אין מעכשיו כלום: וכמ"ש הרשב"א בתשו' עכל"ה. ודעת הרשב"ש בתשו' זו אפשר שהיא דעת מר''ן בסי' רמ"ח דאפי' במעכשיו אינו כלום גבי ש"מ שהרי בדין ואחריך לגבי מי שאינו ראוי ליורשו, דקי"ל דאם מכר הא' מה שעשה עשוי, מבואר בפי' בס"ו דהיינו טעמא משום דאחריך לאו כאומר מעכשיו דמי אבל אם אמר בפי' מעכשיו או מהיום אפי' מכר הא' השני מוציא מיד הלקוחות ובדין ירושה שאין לה הפסק לא ג"ד שם בקצר כלל אך בב"י שם בתחי' הסימן מחו' א' הביא השני תשובות של הרשב"א שהביא מור"ם במפה וממה שנטפל לבאר דין זה בקצר גבי מי שאינו ראוי ליורשו ולא ביארו גבי יורש לענין ירושה שאל"ה הוכחה רבתי שהוא ז"ל ס"ל דאפי' במעכשיו אין הירושה נפסקת. ושו"ר שכן הכריח ג"כ הרב בית יהודה ז"ל בסי' ק"א בדעת מר"ן דסימן רמ"ה וכתב דאף דמור"ם הביא ב' הסברות והכריע כי"א קמא, מר"ן מיהת אין כן דעתו ואף דסו"ס לא בירר דעתו בקצר ומור"ם גילה דעתו, מ"מ יהיה הדבר ספק כיון שיש הוכחה שאין כן דעת מר"ן ואין מוציאין מחזקת היורש כדין כל ספק דעלמא, כמ"ש הריב"ש בתשוב' שהעתיק הב"י סוס"י רמ"ח מחו' ה' ע"ש. וע"ע להרב מהריב"ל ח"ב סימן ל"ה שכתב גם הוא כדעת הרשב"ש בתשו' זו להדייא ע"ש, ועי' ג"ך להרב מהרימ"ט סי' ו' וסי' ע"ד מדינים אלו, ושם כת' דלדעת הרמב"ם ז"ל בש"מ אפילו אם אמר ואחריך מעכשיו לפ' אם הא' ראוי ליורשו ירוש' אל"ה ושם בתשו' ו' ובסוף סי' ע"ד ביאר הר' דאפי' במתנ' בריא והוא בנו ואין שום יורש אלא הוא שאחר מיתת המוריש שוב אין ירוש' פוסקת מזרעו ע"י שום תנאי כלל משום שהוא מתנ' עמש"ב ולא אמר רשב"ם דלשון מתנה מהני אלא כשנתן לבן בין הבנים יתר על חלקו דאותו יתרון אי לאו דיהביה ניהליה במתנה היה שוה לאחיו. עכשיו נוטלו משום מתנה ועוקרו מסתם ירוש'. אבל לנותן לבנו שהוא היורש הגמור שיש לו ואין אחר עמו אע"פ שנתן לו במתנ' עדיין כח ירושתו בהם קיימא וכשימות ממשמשת ובאה לו וזוכה בה משום ירוש' ואין לשון מתנ' עוקר כח ירושתו ואפי' כי עקריה בהדייא לירוש' של תורה לא מיעקרא דע"ך נחלה ממשמשת ובאה לו ואין התנאי מועיל בה וכו' וע"ש שהאריך בפרט זה ומינה דה"ה לנדו"ד שלא היה למאיר הנז' שום יורש כלל זולתי אחיו הקטן הנז' דודאי אמרינן הכי ולא נשאר לאחריך כלום וכמו שביאר שם הרב להדייא ע"ש. מעתה נבוא לביאור דברי מור"ם ז"ל במה שהגיה בסימן רמ"ח ס"ב וז"ל, ועיין בסימן רנ"ג ס"ו ובסימן רנ"ג ס"ו כתב וז"ל ואם פי' בהדייא שנתן במתנ' אפי' ראוי ליורשו אינו אלא ל' מתנ' וע"ל סי' רמ"ח סא"ב עכ"ל והוא ממש כדעת האחרוני' שהביא הרב המגיד שסוברים דבל' מתנה יש לה הפסק, ואין כן דעת מר"ן וכמש"ל ועם שאין אנו צריכים לטרוח לברר