דבר שמואל קמ

ירתי וכמ"ש. באופן שכל אלו התירוצים אף שהביאם מר"ן בב"י וכמ"ש מ"מ לענין דינא לא סמך רק על תירוצו של הרמב"ם ז"ל שאין לירושה הפסק רק בשיאמר בפי' ולא משום ירושה שאין לה הפסק אלא משום מתנה והרי הפסקתיה וכמו שכת' בסי' רמ"ח ס"ב שמדבריו שם משמע דלשון זה דוקא הוא שמפסיקה: והנראה פשוט שכל לשון זה דנקט הרמב"ם ומר"ן בריש סעיף ב' אצטריך להו ולא סגי במקצתו להפסיק הירושה ואף שבסיפא דדינא דס"ב לא כתב רק לשון ולא משום ירושה והשמיט השאר ודאי דסמך על מ"ש בריש הסעיף הלכתא פסיקתא שאותו לשון בדוקא הוא שמפסיק הירושה ולא מיבעייא לגירסתו בב"י דגריס או דמשמ' תרתי אתא לאשמועי' דין שלישות ודין הפסקה דודאי על כרחך לומר דבדין הפסקה דנקט בסיפא חזר לדבריו שבראש הסעי', אלא שקיצר במה שכבר נתבאר ברישא דאל''ך הוו תרתי דסתרן ולא יצדק עליהם לשון לפיכך וכו' שכתב. אלא אפי' לגירסתו בקצר דלא גריס או דמשמ' דאתא לחדש שגם בשלישות בעי לשון הפסקה עכ"ל שדבריו דסיפא סובבים על מ"ש ברישא כי לא רצה לחדש בסיפא אלא שגם היכא דאיכא שלישות בעי' לשון הפסקה ולא סגי בשלישות לחוד שאם אתה אומר שרצה להודיענו ג"ך דהיכא דאיכא שלישות סגי בלשון ולא משום ירושה והוי כאלו איכא תרי טעמי גילוי מילתא דאינו לשון ירוש' וטעמא אחרינא גביה דשליש' לא יצדק על זה לשון לפיכך דל' לפיכך משמע דסיפא דומייא דרישא. ולפי הבנה זו לא הוייא סיפא דומייא דרישא דסיפא לדינא אחרינא נקטה להודיענו דהיכא דאיכא שלישות סגי בלשון ולא משום ירושה. איברא דאכתי יש לדוחה לדחות ולו' דהתינח אם לא היה שינוי כלל בין רישא לסיפא. שפיר נימא דבדקדוק כתב לשון לפיכך. ברם השתא דסו"ס משונה סיפא מרישא מצד השלישות שנזכר בסיפא דוקא הרי לשון לפיכך מ"מ לא בא בדקדוק, וכיון שלא בא בדקדוק אין הכרח לו' כמ"ש דדילמא אתא לאשמועינן דבהצטרף השלישות לשון זה לחוד יספיק. אלא דכד דייקי' נראה דזה אינו. דלצד שנא' דרבותא אתא לאשמועינן דאפי' ע"י השלישות דינא הכי שפיר יצדק ל' לפיכך כי אין בו סתירה לקודם לו אלא דרבותא אתא לאשמועינן משא"ך לצד שנאמר של' ולא משום ירושה יספיק בהדי שלישות. אין לו המשך מהקודם כלל וחלוק הוא מהקודם לו לגמרי כמעט סותר הקודם, ולא יצדק בה כלל ל' לפיכך ועוד אי אמרינן דלהכי אתא כל כי האי לא הי"ל למנ"ן לסתום אלא לפרש ולומר בד"א דליכא שלישות. אבל היכא דאיכא שלישות סגי בל' ולא משום ירושה הא ודאי כמ"ש שכל אותו הלשון צריך לו מר"ן גם בסיפא דאיכא שלישות אלא שקיצר וסמך על מה שביאר ברישא ושו"ר להריב"ש בתשוב' הנ"ל שהשואל רצה להבין דבר שמואל (לא) בדברי הרמב"ם דלא בעי הפסקה וסגי בשיאמר לא משום ירושה אלא משום מתנה והריב"ש ז"ל סתר דבריו וכתב דצורך גדול יש בלשון הפסקה כדי לגלות דעת הנותן שמה שאומר לא משום ירושה וכו' על ההפסקה הוא מיכוין שאם על כוונתו לבד היינו סומכים הרי כל האומר ואחריך כבר אנו רואים שכוונתו להפסיקה אלא שאין סומכין על הכוונה לבד אלא אם יפרש ויאמר לא משום ירוש' שאל"ה אלא משום מתנ' והרי הפסקתיה, וכיון שהריב"ש לא נחה דעתו לפרש פירוש הנ"ל, מי יוכל להרים ראש כנגדו. ובפרט לפי מ"ש הסמ"ע שם בס"ק ז' והרב בית יהודה בתשו' הנ"ל דלגירסתו בקצר דלא גריס או ופירש דבריהם לענין לפיכך ע"ש. דודאי תו ליכא לספוקי וממוצא דבר אתה למד לנדו"ד שכתב ולא משום ירושה גרידא דודאי לשון זה אין בו ממש כלל לדעת הרמב"ן ומר"ן דקי"ל כוותיה. וע"ע להרב מהרמא"ל בתשובה קי"ד שגם הוא סובר כדעת הרמב"ם דצריך כל ל' הפסקה. שנשאל הרב בראובן שהיתה לו בת נשואה ובן קטן וציוה מח' מיתה לתת לבנו כל הנכסים בתנאי שלא ימכור לא הוא ולא זרעו: ואם יפטר בלתי זרע יהיו נכסיו לבתו זולת המולקי"ש שיהיו להקדש. והשיב הרב ז"ל שלשון מתנה ליורש הוי לשון ירוש' ואין לה הפסק וכדעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרשב"א סימן אלף ל"ד בש"מ והרמב"ן סי' מ"ו ואין להקשות כלום והביא ראיה ג"ך מדברי הריב"ש בתשובה הנ"ל שאפילו גבי הקדש לא זכה אחריך גבי יורש שניתן לו בלשון מתנ' וע"ש שהאריך קצת בדיני הקדש. ולסוף העלה שכל הל' שכתב הרמב"ם מענין ההפסקה יש בו צורך גדול ואם לא נכתב אין לאחריך כלום והראשון זכה מכח ירושה וירוש' אל"ה, וע"ע בתשו' להרב מהר"ר בצלאל בתשו' סי' ל"ג שכתב גם הוא כן ועי' ב"ח שגם הוא מפו' בדבריו להדייא שדעת הרמב"ם ברור' כמ"ש ודלא כהרשב"ם והרז"ה וע"ע להרב מהריט"ץ סימן פ"ו שכת' גם הוא שכן היא דע' הרמב"ם ושכל הל' צריך וע"ע להרשב"ש בתשוב' סימן תרכ"א במי שציוה ונתן במתנה לבן אחיו ושאם ימות יהיה הכל להקדש ואין לשום יורש שום ירושה כלל והרי הפסקתיה הפסקה גמו' ואחר שפלפל הרב בדברי הפוסק' והעלה כדעת הרמב"ם שצריך לו' בפי' ולא משום ירוש' שאל"ה אלא משום מתנה והרי הפסקתיה. שוב כתב וז"ל ואי משום דאמדינן דעתו שזו היא כוונתו לא אמרינן בכאן אומדן דעת לתקן דבריו, כי כ"ע שלא פירש לא משום ירוש' אני נותן וכו' אין לה הפסק כלל בשום צד וענין: שכך אמרו הוא סבר שהיה כח בידו להפסיקה מסתמא, ורח"א אין ל"הפ שאין בידו כח לעקור נחלה דאורייתא עד שיאמר בפירוש לא משום ירוש' אני נותן שאל"ה וכו' שבזה הוי כאלו אמר שיודע אני שאין הפסק לירוש' אלא לשון מתנ' והרי הפסקתיה כלומר והרי