דבר שמואל קלח

גמר הך' שנה אז יזכה בהם היורש וכו' אין הכוונה שלא יזכה רק עד אותו זמן שהרי כבר נתנם לו במש"מ שקונה לאח"מ והגע עצמך אם יצטרך להם תוך הך' שנה למזונ' וכיוצא האם נאמר דעדיין אין לו זכייה דהא ודאי לא מצית אמרת דא"כ מה נתן לו מעיקרא ואף את"ל שנתן לו אם יגיע לכלל ך' סו"ס המתנה מיהת מעיקרא איתה וא"כ לא דמי להך דלא הוריש כלום ועוד אי אמרי' דהזכייה אינה אלא עד ך' אכתי יש להסתפק אם דבריו קיומים בזה או לא שהרי אפי' בקנין בבריא כה"ג לא קנה דדמי לחפץ זה קנוי לך לאחר ל' יום דלא קנה כמ"ש סי' קצ"ה ס"ה ודבר שאינו מועיל בבריא בקנין לא יועיל בשמ"ר כמו שיתבאר לקמן דתרי קולי לא עבדינן, גם לא דמי זה להך דמור"ם סי' ר"ן ס"א דלי"א בתרא דבריו קיימים שמלבד שבדינים אלו נשאר לנו כלל זה כי מור"ם גופיה כתב בסוף סי' רנ"א דבכל מקום שהיא פלוגתא דרבוותא על המקבל להביא ראיה עוד זאת הרי הרב התשב"ץ ח"ג סי' קנ"ב פסק ע"ש וכ"ך הרב המבי"ן זלה"ה דהתם מיירי בלא זיכה הוא מעצמו ליורשים אלא שאמר להם שיתנו הם כו"ך לבניו או שיחלקו כפי רצונם אבל הכא לא הניח הדבר ליד האפוט' לתת לו רק הוא בעצמו שנתן, וכיון שנתן למי שראוי ליורשו ירושה אל"ה ובין אה נאמר שהזכיה היתה מיד אח"מ או עד ך' איכא למימר הכי כ"ש שנר' שמור"ם לא איירי התם בסי' ר"ן לשנין ירושה שאין לה הפסק דאם איהא הי"ל לקבוע דבריו הללו בסימן רמ"ח ועוד מלישנא דתנו שקל וכו' משמע דאיירי שאמר לאחרים והיינו אפוט' וכיוצא ועכ"ז להך תירוצא דהרא"מ ביארו בפי' דאנה"ן אם אמר תנו נכסי לבני אין לב' כלום. כ"ז לא אצטריכנא ליה אלא אפי' לצד שנאמר שתירוץ זה של הרא"מ הסכים לו מר"ן לדינא אפי' בהיותו לבדו בלתי תירוץ אחר עמו וכ"ש לפי מה שכתבנו שלא סמך עליו לבדו ולו יהי אלא ספק מספקא לא מפקינן ממונא מהיורש וכמו שנביא לקמן משם הרב בית יהודה לענין כיוצא בזה שנסתפק בדעת מר"ן מהו דעתו והכניסו בכלל הספיקות לגבי היורש. ושו"ר להריב"ש בתשו' הנ"ל שכתב להדיי' שגם בתירוץ זה נסתפק הרמב"ן שאף אם לא זכו הבנים בשאר הנכסים מכח צוואתו מ"מ כבר זכו בהם ע"ך בירושה דממילא וכיון שזכו אין לה"פ וא"כ כ"ש הוא לנד"ד דלאו ממילא קאתי אלא מדברי המצווה עצמו אלא שמצד שראה המצווה שהבן המקבל קטן המוטל בעריסה הוצרך למנות לו האפוט' שיעמידו הנכסים מאי דביני ביני שיגדל ויהיה ראוי לפקח על עצמו,) ולא כיון במינויים אלא לתועלתו לבל ישארו כנכסי רטושין וגם לבל ישלוט בנכסים בעודו קטן פחות מבן עשרים ויאבדם ולא לענין שלא יזכה בהם מעתה רק אחר הך'. וגם לא לענין שיזכה בהם הבא אחריו ודמי זה לשקלים ממש דאמרינן אין לאחרים בהם כלום. התירוץ הג' הביאו הר"ן ג"כ בשם אחרים. דשא"ה דשוינהו לנכסי ביד שליש ולא באו הנכסים ליד היורש מעולם ומשו"ה ועשה שליש מה שהושלש בידו אבל באומר הריני נותן נכסי לבני ואחריהם לפ' לא אמר כלום. התירוץ הד' הוא מ"ש הרמב"ם בפי"ב ומר"ן בסימן רמ"ח סא"ב דיש חילוק בין ל' מתנה בפירוש לאומר ולא משום ירושה שאין לה הפסק אלא משום מתנה והרי הפסקתיה, דבכה"ג שהפסקה בפי' יש לה הפסק ובהכי מיירי בנייתא דתנו שקל אבל בלשון מתנה לחוד בלתי לשון הפסקה אין לה הפסק. והנה אמת שמדברי מר"ן בב"י שם בסי' רמ"ח ס"ט משמע ששני תירוצי' אלו דשלישות והפסקה אמת לענין דינא ואפי' בשם עצמו הביא תירוץ זה דשלישות ורצה להוכיח שניהם מדברי הרמב"ם עצמו דבמ"ש לפיכך אם נתן המעות ע"י שליש כיון לתירוץ הג' הנז' ובמ"ש או שאמר תנו שקל וכו' ולא משום ירוש' וכו' כיון לתירוץ הד' הנז', ושניהם אמת לענין דינא אלא שבקצר שם בס"ב ראינו לו ששינה לשון הרמב"ם שהעתיק בב"י דבב"י גריס או שאמר תנו ובקצר השמיט תיבת או וכלל כל הדברים בבבא אחת ע"ש ומדבריו בקצר מש' שחזר בו ממ"ש בב"י ששני התירוצי' אמת וסובר דאפי' בהשליש צריך לו' ולא משום ירוש' וכו' ועיין בסמ"ע שם סק"ז. שכתב להדייא דהרמב"ם ומר"ן לא סבירא להו הך תירוצא דשלישות. ומ"ש לפיכך וכו': ה"ק כיון דמהני תנאו דמתנה תחי' ואמר לא משום ירושה אני נותן וכו': משו"ה אפילו לא אמר בלשון אל תתנו אלא בל' תנו: אפי"ה כיון שאמר ולא משום ירוש' וכו': ואמר שאחריהם יהיה הנשאר לפלוני דבריו קיימים ויש לה הפסק. איברא דראיתי להריב"ש בתשו' הנ"ל שכת' מעיקרא דבתירוץ זה דשלישות בחר הרמב"ן ושכן נר' ג"ך מדברי הרמב"ם וכ"ך הרשב"ש גם הוא סי' תרכ"א דאפילו הרמב"ם מודה דאם נתנו הנכסים ביד שליש יעשה שליש מה שהושלש בידו ומ"מ כיון שמצינו למר"ן בקצר שלא סמך על דין זה דשלישות ודאי דהכי נקיטינן: ומזה הוכחתי להך דסימן רנ"ג סי"ז דלא סמך גם שם על טעם א' לחודיה דאי אפילו בתירוץ זה דשלישות שמפורש יוצא מדבריו בב"י שנכון בעיניו חזר בו בקצר כ"ש בהך שלא גילה דעתו כלל: ועוד נר' דאפי' את"ל דלדע' מר"ן ג"ך תי' זה דשלישו' לחוד יספיק להפסיק ירוש' היפך מדבריו שבקצר מ"מ היינו שלישות כדין כל שלישות האמורה בפוסקים אבל מינוי האפוט' כי האי גוונא ודאי לא מיקרי שלישו' וחילוק זה מצאתיו ברור בדברי הרשב"ש בתשוב' הנ"ל שכתב וז"ל: אבל כאן רוב הירושה היתה קרקעות לא ניתנו ביד שליש: ועוד שלא נתנו בשלישות אלא שמירת המפתחות כי היה צ"ל הרי המפתחות וכל מה שבארונות של מפתחות הללו יהיה בשלישות וכך השיב הרשב"א ז"ל