דבר שמואל קלז

נכסי לך ואחריך לפ' והיה הרא' ראוי ליורשו וסבר רב עיליש למי' דקנה ב'. א"ל רבא דייני דחצצתא דייני הכי לאו היינו דשלח רב אחא וכו' אכסיף קרי עליה אני ה' בעתה אחישנה ע"ך ועיין להרמב"ם פ"ט מזכייה דין ו' ובפי"ב דין ב' ג' ד' ובדברי הראב"ד שם והרב המגיד, ועיין ג"ך בטור וב"י סי' רמ"ח, והעולה מדבריהם שדין זה דרב אחא מוסכם מהרי"ף והגאונים וכל הפוס' שכל לשון מתנה ליורש הוי כל' ירושה וירושה אין לה הפסק. אלא שהקשו רבים על הא דרב אחא מההיא דתנו שקל שהביא מר"ן בסימן רנ"ג סי"ז. דאם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנים להם אלא שקל, ואם איתא דאין לה הפסק היאך ירשו אחרים תחתיהם והלא הכל הוא שלהם וראויים לתת להם כל צורכם: ומכח קושייא זו הוצרכו הפוס' לחלק כדי לזווגם יחד ונאמרו ביישוב קושייא זו חמשה תירוצי': והביא את כולם מר"ן בב"י בסי' רמ"ח ובסי' רנ"ג וצריכים אנו להביא את כולם ולברר דע' מר"ן ז"ל דאנן גרירי אבתריה באיזה מהם בחר לענין דינא. והנה התירוץ הראשון הוא שתירץ הר"ן בשם ר"ש והסכים לו הרז"ה שרצה לחלק דדוקא באומר נכסי לך סתם הוא דאמרינן שכיון שהוא ראוי לירש אינו ל' מתנה אלא ל' ירושה ומשו"ה אין לה הפסק, הא אם אמר לו לשון מתנה בפי' אעפ"י שהוא ראוי ליורשו מתנה היא ויש לה הפסק, והיינו דקאמ' שאין זה לשון מתנ' אלא ל' ירושה, כלומר שאינו ל' מתנה: ותירוץ זה לא הסכימו עליו רק ג' הרועי' הללו שהם ר"ש והרז"ה והר"ן ולדידהו ודאי מ"ש בגמ' איהו סבר דיש לה הפסק וכו' ר"ל דרבא אותביה לר"ן דכיון דחזינן דאפסקה נימא דלמתנה גמו' איכווין ולא לירוש' שאין לה הפסק דאלו לירוש' איכווין לא היה יכול להפסיקה, וע"ז תירץ לו דלעולם לשם ירושה איכוין, אלא שהוא טעה בדבר וסבר דיכול להפסיקה ורחמנא אמר אין לה הפסק אבל אם ג"ד בפי' דלשם מתנ' הוא נותן מהני להפסיקה, כ"ז לדעת ג' הרועים הללו אך הרי"ף והגאונים חולקים בזה וס"ל דאפילו לשון מתנה בפירוש ליורש דינו כירושה ואין לה הפסק, ומפרשי ל' ורחמנא אמר אין לה הפסק כפשטה דבכל גוונא אין לה הפסק וכן היא דעת הרמב"ם דכוותיה פסק מר"ן בסתם בלי מחלוקת וכמו שהבין בדבריו ג"ך הרה"מ להדייא דבפ"ט מזכייה כתב ה"ה וז"ל ' יש מי שאומר דאפילו נתנם במתנ' בפי' למי שראוי ליורשו נוטלם משום ירוש', וי"א שאין זה אלא באומ' נכסי לך סתם, הא באומר נכסי נותנים לך אפילו ראוי ליורשו נוטלם משום מתנ', ויתבאר בפי"ב איזה חילוק יש בין האומר משום ירושה ללשון מתנ' ושם כת' המחבר בלי ראשון וכ"ך הראב"ד ז"ל כאן והוא דעת הגאונים ובפי"ב כתב וז"ל אם היה הרא' ראוי ליורשו אין לב' כלום מימרא דרב אחא וכו', ופירשו הגאוני' ז"ל שאעפ"י שנתן למי שראוי ליורשו בל' מתנה בפירוש דינו כירוש' ואל"ה וזהו דעתו ז"ל ויש מן האחרוני' חולקים כשיאמר ל' מתנ' בפי' לו' שיש לה הפסק עכ"ל הרי להדייא דדעת הרמב"ם כדעת הגאונים דאפי' ל' מתנה בפירוש ליורש הוי כל' ירושה ואין לה"פ וכ"ן ג"ך מדברי הטור ממה שהתחיל ברי''ס רמ"ח וכתב הנותן מתנ' וכו': וסיים בה דאפי' ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה: ודעת מר"ן ברור להדייא כדעת הרמב"ם שהרי בסי' רנ"ג ס"ו העתיק דבריו דפי"ב ככתבם בלי חולק, ועיין ג"ך להריב"ש בתשו' קס"ח ויבואו דבריו לקמן בע"ה ומזה יתבאר לך דמור"ם בסימן רנ"ג ס"ו חולק עם מר"ן שהרי מר"ן תפס לשון הרמב"ם ככתבו ולא הביא בו שום מחלוקת ולפי דברי ה"ה דעת הרמב"ם ברורה כדעת הגאונים ולקמן בע"ה נזדקק לדברי מור"ם על מה שלא הביא בלשונו וי"א כמנהגו ואיך שיהיה דע' מר"ן מיהת דקי"ל כוותיה ברור כמ"ש התירוץ הב' הביאו הר"ן ג"כ בלשונו שמעתיק הרב"י בשם הרא"מ דשאני ההיא דתנו שקל שלא זיכה לסם אלא שקל בכל שבוע וא"כ במה שזכו אין הכי נמי אין לה הפס' דאלו לא הספיקו ליטול שקל בכל שבוע ומתו, ירושה ממשמשת ובאה באותם שקלים שלא קיבלו ליורשיהם אמנם השאר לא זכו בו מעולם, ולכן ירשוהו אחרים תחתיהם ואין הכי נמי אלו אמר תנו נכסי לבני לא ירשו אחרים תחתיהם כלום. ובתירוץ זה השני יש להסתפק בדעת מר"ן אם מסכים לו או לא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דממה שפסקו בסי' רנ"ג סי"ז אפשר לו' שהסכים ואפשר לו' שלא הסכים לו שם אלא בצירוף כטעם הה' שנזכיר לקמן והביאו הר' הסמ"ע שם בסי' הנז' סקל"ו ע"ש ואף שמדברי הרב הסמ"ע שם שכתב אי נמי וכו' משמע שכ"א מהתירוצים יש בו כדאי להפסיק הירושה מ"מ ממה שנוכיח לקמן בתירוץ ג' שלא סמך מר"ן על תירוץ אחד אם לא בהצטרף אחר עמו, איכא למי' דגם כאן על שניהם סמך כיון דעכ"פ תרוויהו איתנהו בהך דינא דסי' רנ"ג וכיון דאשכח תרוויהו בהך דינא הסכימ' דעתו לומר דנפסקת הירושה והגם דס"ס דעת מר"ן לא הוברר אם מתירוץ א' מהם פסק כן בסי' רנ"ג או משניהם יחד גם לא הוברר איזה מהם נכון בעיניו שעליו סמך. ונ"מ לענין אם נאמר שתי' זה של הרא"מ לבדו הספיק לו ועליו סמך יפול ספק בנד"ז שכתוב בתוך הצוואה שבסוף ך' שנה או יזכה היורש או זרעו אלא דכד דייקינן נר' דזה אינו: דשאני התם שלא הוריש להם כלום רק השקלים ושפיר אמרי' דבמה שהורישם אל"ה ובמה שלא הוריש' יזכו האחרים תחתיהם משא"ך הכא שפירש בפי' שהנכסים הנשארים אחר ההקדש נתונים נתונים המה לבן וכו' והוי כאומר תנו נכסי לבני דלכך תירוצא אין לאחריהם כלום ומ"ש בתוך הצוואה ולאחר גמר