דבר שמואל קלג

זה הוא טעה הב' שהביא הסמ"ע שם ס"ק ל"ו בלשון אי נמי וכבר כתבנו לעיל שגם על תירוץ זה לא סמך הרב"י בקצר אלא בהצטרף עמו הטעם האחר שהוא לא זיכה כלום וכמש"ל, אבל אם לא היה רק הטעם האחר לבד איכא למי' דלא ס"ל למר"ן שמטע' זה לבד תפסוק הירושה בל' מתנה גרידא ולו יהי אלא ספק בדעת מר"ן מספיקא לא מפקינן ממונא מחזקת היורש וכמ"ש הרב בית יהודה בכיוצא בזה כמו שכתבנו למעלה. וש"ר למור"ם בריש סי' רמ"ח שמפרש בדעת מר"ן להדייא דאפי' אם גם הב' ראוי ליירש אין לב' כלום ומסתמיות דבריו משמע דבכל גוונא איירי בין אם הירושה מכח נותן או מקבל וכן ביאר בדבריו הרב הסמ"ע שם סק"ב ועיין ש"ך סי' רנ"ג סקכ"ג שהעלה דלא כמ"ש בב"י וכיון שלא נתבאר דעת מר"ן בקצר אם טעם זה לחוד יספיק ומור"ם מפרש בדבריו כמ"ש ודאי דהכי נקיטינן. באופן שכל אלו התי' אף שהביאם מר"ן בב"י, מ"מ לענין דינא לא בחר רק בטעמו של הרמב"ם שהביא בסי' רמ"ח ס"ב ופשוט שכל הלשון שהביא צריך לענין דינא ולא סגי במקצתו להפסיק הירושה, ואף שבסיפא דדינא דס"ב לא כתב רק ל' ולא משום ירושה והשמיט השאר ודאי דסמך על מ"ש בריש הסעיף הלכתא פסיקתא שאותו לשון בדוקא הוא שמפסיק הירושה ולא מיבעייא לגירסתו בב"י דגריס או דמשמע תרתי אתא לאשמועינן דין שלישות ודין הפסקה דודאי על כרחך לו' דבדין הפסקה דנקט בסיפא חזר לדבריו שבראש הסעיף אלא שקיצר במה שכבר ביארו בסיפא דאל"כ הוו תרתי דסתרן ולא יצדק עליהם לשון לפיכך וכו' שכתב אלא אפילו לגירסתו בקצר דלא גריס או, דמשמע דאתא לחדש שגם בשלישות בעי לשון הפסקה עכ"ז על כרחין לומר דדבריו דסיפא סובבים על מ"ש ברישא כי לא רצה לחדש בסיפא אלא שגם היכא דאיכא שלישות בעי הפסקה ולא סגי בשלישות לחוד שאם אתה אומר שרצה להודיענו ג"ך דהיכא דאיכא שלישות סגי בלשון ולא משום ירושה, והוי כאלו איכא תרי טעמי גילוי מילתא דאינו לשון ירושה, וטעמא אחרינא גביה דשלישות לא יצדק ע"ז לשון לפיכך וכו' דלשון לפיכך משמ' דסיפא דומייא דרישא, ולפי הבנה זו לא הוייא סיפא דומייא דרישא דסיפא לדינא אחרינא נקטה להודיענו דהיכא דאיכא שלישות סגי בלשון ולא משום ירושה לחוד איברא דאכתי יש לדוחה לדחות ולומר דהתינח אם לא היה שינוי כלל בין רישא לסיפא שפיר נימא שבדקדוק כתב לשון לפיכך ברם השתא דסו"ס משונה סיפא מרישא מצד השלישות שנזכר בסיפא דוקא הרי לשון לפיכך מ"מ לא בא בדקדוק וכיון שלא בא בדקדוק אין הכרח לומ' כמ"ש, דדילמא אתא לאשמועי' דבהצטרף השלישות לשון זה לחוד יספיק אלא דכד דייקינן נראה דזה אינו דלצד שנאמר דרבותא אתא לאשמועינן דאפי' ע"י השלישות דינא הכי שפיר יצדק לשון לפיכך כי אין בו סתירה לקודם לו אלא דרבותא אתא לאשמועינן משא"ך לצד שנאמר שלשון ולא משום ירושה יספיק בהדי שלישות. אין לו המשך מהקודם כלל וחלוק הוא מהקודם לו לגמרי כמעט סותר הקודם, ולא יצדק בו כלל לשון לפיכך, ועוד אי אמרינן דלהכי אתא. כל כי האי לא הי"ל למר"ן לסתום אלא לפרש ולומר בד"א דליכא שלישות. אבל היכא דאיכא סגי בל' ולא משום ירושה. הא ודאי כמ"ש שכל אותו הלשון צריך לו מר"ן גם בסיפא דאיכא שלישות. אלא שקיצר וסמך על מה שכבר ביאר ברישא ושו"ר להריב"ש בתשוב' הנ"ל שרצה השואל להבין בדברי הרמב"ם דסגי בלשון ולא משום ירושה לחוד, והריב"ש ז"ל סתר דבריו וכתב דצורך גדול יש בכל הלשון דנקט הרמב"ם ע"ש. וכיון שהריב"ש לא נחה דעתו לפרש כן, מי יוכל להרים ראש כנגדו ובפרט לפי מ"ש הרב הסמ"ע שם בס"ק ז' והרב בית יהודה דלא גריס או, ופי' דבריהם לענין לפיכך וכו' ע"ש דודאי תו ליכא לספוקי: וע"ע להרב מהרמא"ל בתשוב' קי"ד שגם הוא סובר דבעי' כל אותו הלשון ואם לא נכת' אין לאחריך כלום אפילו אם יהיה הקדיש ועיין להרב ב"ח גם הוא שמשמע מדבריו שיש צורך בכל הלשון ההוא, ועי' ג"ך להרב מהריט"ץ סי' פ' שכתב גם הוא שכל הלשון ההוא צריך לדע' הרמב"ם, וע"ע להרשב"ש סי' הרנ"א שכתב גם הוא כמ"ש, גם בסימן ק''ץ נשאל הרשב"ש באשה שנתנה לג' בנותיה מתנה מהיום ולאח"מ ע"מ שלא תוכל א' מהם למכור וליתן ולמשכן, ואם עברה יהיה חלקה להקדש וכן אם מתה בלתי זרע יהיה חלקה לאחותה ואם כולם לא יהיה להם זרע יהיה הכל להקדש והעלה הרב שתנאים הללו בטלים, והבנות זוכות מכח ירושה שאל"ה שהוא הלכתא פסיקתא מהגאונים והרי"ף והרמב"ן בפ' מי שמת גבי עובדא דאיסור גיורא והרמב"ם פי"ב מזכייה ולא חלקו בזה רק רשב"ם והרז"ה שסו' דל' מתנ' בפי' אינו ל' ירושה והרשב"א כתב בתשו' שאין רצונו להכניס ראשו בין הרים גדולים והניח הדבר לכל ב"ד וב"ד לדון כפי הכרעתו וכיון דהריב"ש הכריע כדעת הגאונים הכי נקיטינן: וע"ע שם שכתב גם הוא שאין הפרש בין הקדש לדבר אחר כמ"ש הריב"ש ושכ"ך הרשב"א בתשוב', וחלקו עליו קצת ועמדו דבריו לפני רבני צרפת והודו לדבריו ומ"ש הרמב"ם דבריא שנתן וכו', אין לשני אלא מה ששייר ראשון זהו במתנה במעכשיו אבל מתנה דבמהיום ולאח"מ לא, ומייתי לה בפי"ן מי שמת ונמצאת דייתיקי וכו' וכיון שהיא כמש"מ ואינה נגמרת אלא לאח"מ אינה כמתני' בריא שהיא מעכשיו וכ"ך הרמב"ם פי"ב מהל' זכייה דמתנת בריא שכתוב בה מהיום ולאח"מ הרי היא כמש"מ שאינה קונה אלא לאח"מ. ומשמעו' דברי' אלו שאפי' הגוף אינו זוכה בו אלא לאח"מ וכיון שכן הרי היא כמש"מ שהיא כירושה וירושה אל"ה ואפילו אם כתוב