דבר שמואל קלא

ככתבם וכלשונם ולא הביא דעת החולקים שהביא הרה"מ שם ובסימן רמ"ח ג"כ העתיק דבריו דפי"ב ככתבם ג"כ בלי חולק, ועיין ג"כ להריב"ש בתשו' סימן קס"ח ויבואו דבריו לקמן בע"ה ומזה יתבאר לך דמור"ם בסי' רנ"ג ס"ו חולק עם מר"ן שהרי מר"ן תפס ל' הרמב"ם ככתבו ולא הביא עליו חולק, ולפי דברי הרה"מ דעת הרמב"ם ברורה כדעת הגאונים ובמ"א כתבנו על דברי מור"ם על מה שלא הזכיר בלשונו וי"א כמנהגו] ואיך שיהיה דעת מר"ן מיהת דקי"ל כוותיה ברורה כמ"ש. התירוץ הב' הביאו הר"ן ג"ך בלשונו שהעתיק הרב"י בשם הרא"מ וכבר כתבנוהו לעיל והאי תירוצא איכא לספוקי בדעת מר"ן אם מסכים לו או לא דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי דממה שפסקו בסי' רנ"ג סי"ז איכא למימר שהסכים לו, דהיינו אף שלא הזכיר לשון הפסקה זוכה ואחריך מצד שלא השליטו בגוף ואיכא למימר ג"ך שלא הסכים לו אלא בצירוף הטעם החמישי שנזכיר לקמן בע"ה והביאו הרב הסמ"ע ז"ל בסימן הנז' ס"ק ל"ו ע"ש ואף שמדברי הרב הסמ"ע שם שכתב א"ן וכו' משמע שכ"א מהתירוצים יש בו כדאי להפסיק הירושה מ"מ ממה שנוכיח לקמן בע"ה בתירוץ ג' שלא סמך מר"ן על תירוץ א' אם לא בהצטרף אחר עמו, איכא למימ' דגם כאן על שניהם סמך כיון דעכ"פ תרווייהו איתנהו בהך דינא דסי' רנ"ג וכיון דאשכח תרווייהו בהך דינא הסכימה דעתו לו' דנפסקת הירוש': והגם דסו"ס דעת מר"ן לא הוברר אם מתירוץ א' מהם פסק כן בסי' רנ"ג או משניהם יחד גם לא הוברר איזה מהם נכון בעיניו שעליו סמך ונפקא מינה טובא לנד"ד שאם נאמר שתירוץ זה דהרא"ם לחוד הספיק לו ועליו סמך יפול הספק בנד"ד שאמרנו שלא הוריש לו רק הפירות ובגוף לא השליטו כלל: דאיכא למי' דבפירות שהשליטו בהם הוא דאמרי' ירושה אל"ה ולא בגוף וכמש"ל וכיון שכן יזכה ואחריך בגוף. אלא דכד דייקינן נראה דאף אם נאמר שהספיק לו תירוץ זה לחודי' אכתי יש לנו בנ"ד דוחקי אחריני דאכתי יש לנו לומר דשאני התם שלא הוריש להם כלום רק השקלים ושפיר אמרי' שבמה שהורישם אל"ה ובמה שלא הורישם שהוא הגוף יזכו אחרים תחתיהם, וא"ץ לשון הפסקה. משא"ך הכא שפי' שיחותיו בפי' שהנכסי' הנשארים יזכה בהם חנניה בנו הנז' קרקע ושטרות וכו': והוי ממש כההיא דאומר תנו נכסי לבני דלהך תירוצא אין לאחריהם כלום. ואף שכתב להדייא שהמתנה הנז' אדעתא שישאר הגוף קיים, מ"מ אין הדבר ברור להדייא שלא נתן לו אלא פירות שהרי ממ"ש בצוואה שמחצית הנכסים יזכה בהם חנניה אחר שיטלו בנותיו סך יו"ד לכ"א עם צורכי החופה, משמעות לשון זה הוא לגוף ולפירות. דהג''ע אם לא הספיקו הפירות לתשלום יו"ד לכ"א עם צורכי החופה (28) האם נאמר שיניחם עגונות ולא יגע בגוף כדי להשלים להם חוקם זה לא יעלה על לב כלל ובודאי שדעתו לו' שיגעו גם בקרן אם יצטרכו לו וא"ך מוכח שהשליטו גם על הגוף, ולא דמי להך תירוצא דהרא"מ, גם ראיה גמור' לזה ממה שלא עיכב על שניהם מלמכור בכל קרקעותיו רק מחצית חצר הרב מו"א זלה"ה ובה"ך הי"ג ומשמע שבשאר קרקעות רשאים למכור אם יצטרכו וא"ך על כרחך לו' דבגוף ופירות יהיב להו, אלא שכוונתו כמ"ש שישאר קיים דהיינו ביד המקבל שלא ימכור ולא ימשכן, וכיון שפי' שיחותיו מהו הקרק' שלא ימכור שפיר אמרינן דעליו דוקא הוא שכיון במ"ש שישאר קיים ואפילו באותו קרקע שהתנה עליו שלא ימכור אלא ישאר קיים אין דבריו כלום דכיון שהוא יורש מן התורה ולא עשה לו תנאי ההפסקה המועיל לבטל הירושה וגם אין הזרע בעולם דאז אפילו אם היה מפסיק לא היה מועיל, שפיר אמרי' שיזכה חנניה בתור' ירוש' שאין לה הפסק והתנאי בטל והמעש' קיים ובלא"ה אכתי אתינן עלה מטעמו אחריני חדא דאי אמרינן דפירות דוקא הוא דיהיב ליה ולא הגוף. א"ך הגוף למאן יהיב ליה אם לבאים אחר חנניה הלא אינם בעולם ואין מתנתו להם כלום, ואפי' אם היו בעולם הרי גם להם לא נתן רק הפירות כי על כולם התנה שישאר קיים הגוף לעולם ואם להקדש הרי גם עליו התנה תנאי זה, וא"ך למאן יהיב ליה, והרי זה דומה לההיא דאמרו בש"ס ואלא מאן ירית אטו בר קשה דמתא לירות הא ודאי שכשם שחובה עלינו לומר בהקדש שהקדיש הגוף דאל"ה אין לו חלות כלל מצד שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל ה"ן נימא לגבי חנניה וזרעו שהקנה להם גם הגוף דאל''ה אין דבריו כלום, וכיון שמוכרחים אנו לומר שהקנה להם גם הגוף הו לא מצינן לדמויי נדו"ז לההיא דתנו שקל דבההיא דתנו שקל כבר הוכחנו דאם אמר תנו נכסי לבני לא ירשו אחרים תחתיהם מצד שהקנה להם גם הגוף, ואם באנו לדמות נד"ז לההיא דמור"ם סי' רמ"ח ס"ז אכתי יש לנו לדע' אם מר"ן סובר גם הוא כמור"ם או לא ולקמן יתבאר בע"ה שאין כן דעת מר"ן וכמ"ש הרב בית יהודה ז"ל נביא דבריו לקמן בע"ה. וכ"ז אל אצטריכנא ליה אלא אפילו לצד שנאמר שתירוץ זה של הרא"מ הסכים לו מר"ן לדינא אפילו בהיותו לבדו בלתי הצטרף טעם אחר עמו וכ"ש לפי מ"ש לעי' ולקמן שלא סמך עליו לבדו אם לא בהצטרף אחר עמו דודאי תו ליכא לדמויי נד"ד לההיא דתנו שקל. והמעיין היטב בדברי הפוסקים יראה דהאי תירוצא דהרא"ם לאו הלכתא פסיקתא הוא לכ"ע ופשוט שגם מר"ן לא יסכים לו בהיותו לבדו שהרי הרא"מ לא כתבו אלא לתרץ קושיות תנו שקל וכמש"ל וא"ך לרשב"ם והרז"ה והר"ן דסברי דכל שנתן בלשון מתנה לחוד בלתי לשון הפסקה אמרינן דירושה יש לה הפסק, אינם צריכים לשום תירוץ מהנהו תירוצי ואפשר שלא יסכימו על תירוץ זה דהרא"מ מצד שלא עלה