דבר שמואל קל

לך ואחריך לפ' אם הוא ראוי ליורשו אין לב' במקום א' כלל שאין זה ל' מתנ' אלא ירוש' וירוש' אל"ה א"ל רבא והא אפסקה א"ל הוא סבר יש לה הפסק ורח"א אין לה הפסק והא דרב אחא ודאי הלכתא פסיקתא היא דהא התם בש"ס איתא דעבד רבא עובד' כוותיה בההוא דאמר נכסי לך ואח' לפ' והיה הא' ראוי ליורשו וסבר רב עיליש למימר דקנה ב' א"ל רבא דייני דחצצתא דייני הכי לאו היינו דשלח רב אחא וכו' ועיין הרמב"ם פ"ט מהל' זכייה דין ו' ופי"ב דין בג"ד ובדברי הרה"מ שם והראב"ד שם ובטור וב"י סי' רמ"ח יעו"ש באורך. והעולה מדברי כולם שדין זה דרב אחא מוסכם מהרי"ף והגאוני' וכל הפוס' שכל לשון מתנה ליורש הוי כלשון ירושה וירושה אל"ה אלא שרבים הק' אהא דרב אחא מההיא דתנו שקל לבני דאייתי לה מר"ן בסי' רנ"ג סי"ז ע"ש דאם אמר אם מתו ירשו אחרים תחתיהם בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו להם אלא שקל אין נותנים להם אלא שקל ואם איתא דירושה אל"ה היאך ירשו אחרים תחתיהם והלא הכל הוא שלהם וראויים לתת להם כל צורכם. ומכח קושייא זו הוצרכו הפוסקים לחלק ביניהם כדי לזווגם יחד ונאמרו בישוב קושיא זו ה' תירוצים והביא את כולם מר"ן בב"י סימן רמ"ח ורנ"ג ע"ש. והאחד מהם שאנו צריכים לו עתה לבאר ספק זה הוא שהביא הר"ן בלשונו שהעתיק הרב"י ז"ל בשם הרב אב"מ דשאני ההיא דתנו שקל שלא זיכה להם אלא שקל בכל שבוע וא"כ במה שזכו, אנה"ן דאין לה הפסק דאלו לא הספיקו ליטול שקל בכל שבוע ומתו ירושה ממשמשת ובאה באותם שקלים שלא קיבלו ליורשיהם אמנם השאר לא זכו בו מעולם ולכן ירשוהו אחרים תחתיהם ואנה"ן אלו אמר תנו נכסי לבני לא ירשו אחרים תחתיהם כלום דירוש' אין לה הפסק עכ"ל בתוס' ביאור קצת. ולפי תירוץ זה מוכח להדייא דדוקא במה שהשליטו ליורש וזיכהו לו הוא דשייך ל' ירושה אל"ה אבל במה שלא השליטו וכנד"ד שהתנה שהקרן יהיה קיים לעולם דמשמע שלא יזכה כ"א בפירות דוקא ואם בא למכור בקרן אין במעשיו כלום, איכא למימר דלא שייך ביה ירוש' אל"ה כיון דבקרן אכתי לא זכה כלל ובפירו' שהשליטו בהם דוקא הוא דשייך לומר ירושה אין לה הפסק וכההיא דתנו שקל וכו' וא"ך לפי"ז אתאן לההיא דסי' רמ"ח ס"ז שאין כל הדברים הללו אמורים אלא באומר ואחריך לפ' ולא אמר מהיום. אבל אם אמר מהיום ומכר הראשון הב' מוציא מיד הלקוחות ואף שבנ"ד לא הזכיר ל' מהיום לא לחנניה ולא לשלאחריו מ"מ מדבריו מוכח דהוי כמהיום דכלום טעמא מאי אמרינן במהיום שהב' מוציא מיד הלקוחו' הוא משום דאין לא' בנכסי' אלא פירות כל ימי חייו והגוף מהיום לשני ואין כח ביד הא' למכור לאחרים מה שאין לעצמו זכות בו דהיי' הגוף וא"כ ה"ה נמי בנ"ד שהתנה שהגוף יהיה קיים לעולם דמשמע שלא זיכה לו אלא פירות בלבד איכא למימר דהוי כאילו אמר מהיום כיון דחד טעמא אית להו וכמ"ש וע"ע בדברי מור"ם במפה שכת' דיש אומרי' דלא אמרי' בכה"ג דירוש' אל"ה וי"ח והכריע מור"ם שם כי"א קמא. ולפי הכלל שבידינו שבכל מקום שלא ג"ד מר"ן נקיטינן כמור"ם והכרעתו גם לגבי י"א קמא איכא למימר דנד"ד נמי בכלל מהיום. איברא דאכתי יש לנו לחקור בדעת מר"ן בזה אם גם הוא סובר כמור"ם בזה או לא שאם יתברר דלא סבר לה מר"ן הכי ודאי כוותיה נקיטינן, וכדי לברר דעת מר"ן בזה צריכי' אנו להרחיב הדיבור בזה קצת עם שאין הפנאי מסכים וצריך לברר כל התירוצים שנאמרו בקושייא הנ"ל מהפוסקים ולברר מתוכם דעת מר"ן כמאן. והנה התירוץ הא' לקושייא זו הוא שתירץ הר"ן בשם רשב"ם והסכים לו הרז"ה שרצה לחלק דדוקא באומר נכסי לך סתם הוא דאמרינן שכיון שהוא ראוי ליורשו אינו ל' מתנה אלא ל' ירוש' ומשו"ה אל"ה הא אם אמר לו לשון מתנה בפירוש אף עפ"י שהוא ראוי ליורשו מתנה היא ויש לה הפסק והיינו דקאמר שאין זה ל' מתנה אלא ל' ירוש' כלו' שאינו לשון מתנה. ותירוץ זה לא הסכימו עליו רק ג' הרועים הללו שהם רשב"ם והרז"ה והר"ן ולדידהו ודאי מ"ש בגמ' איהו סבר דיש לה הפסק וכו': ר"ל דרבא אותביה לר"ן דכיון דחזינן דאפסקה נימא דלמתנה גמור' איכוין ולא לירושה שאל''ה דאלו לירושה איכוין לא היה יכול להפסיקה. ורח"א אין לה הפסק אבל אם ג"ד בפירו' דלשם מתנה הוא נותן מהני להפסיקה כ"ז לדעת ג' הרועים הללו. אך הרי"ף והגאונים חולקים בזה וס"ל דאפי' ל' מתנ' בפי' ליורש דינו כירושה ואל"ה ומפרשי ל' ורח"א אל"ה כפשטיה דבכל גוונא אל"ה וכן היא דעת הרמב"ם דכוותיה פסק מר"ן בסתם בלי מחלוקת וכמו שהבין בדבריו ג"ך הרה"מ להדייא דבפ' ט' מזכייה כתב הרה"מ ז"ל וז"ל יש מי שאומר דאפילו נתנם במתנה בפירוש למי שראוי ליורשו נוטלו משום ירוש' וי"א שאין זה אלא באומר נכסי לך סתם. הא באו' נכסי נתונים לך אפילו ראוי ליורשו נוטלו משום מתנה ויתבאר בפי"ב איזה חילוק יש בין האו' משום ירוש' ללשון מתנ' ושם כתב המחבר בלשון רא' וכ"ך הראב"ד ז"ל והוא דעת הגאונים עכ"ל. ובפי"ב כתב וז"ל אם היה הא' ראוי ליורשו אין לב' כלום מימרא דרב אחא וכו' ופירשו הגאונים ז"ל שאעפ"י שנתן למי שראוי ליורשו בלשון מתנה בפירו' דינו כירושה ואל"ה והוא דעתו ז"ל ויש מן האחרונים חולקים כשיאמר לשון מתנה בפי' לומר שיש לה הפסק עכ"ל: הרי להדייא דדעת הרמב"ם כדעת הגאונים דאפילו ל' מתנה בפי' ליורש הוי כלשון ירושה ואל"ה וכן נראה ג"כ מדברי הטור ממה שהתחיל ברי"ס רמ"ח וכתב הנותן מתנה וכו' וסיים בה דאפי' ראוי ליורשו נוטלה משום ירושה ודעת מר"ן ברורה להדייא כדעת הרמב"ם שהרי בסימן רנ"ג ס"ו העתיק דבריו דפ"ט ככתבם