דבר שמואל קיג

והכחש. וא"ך דינא הוא שהיו יכולים לעכב עליו ולהכריחו להשיב את הגזילה אשר גזל וגדולה מזאת מצינו להרה"ג כמוהר"ר יעב"ץ שאפילו לענין שכירות שאינו מחסר כלום מגוף הקרקע סובר דהדר בחזקת ישוב של חבירו ותבעו חבירו לשלם לו השכירו' חייב גם בשכר דלשעבר מיום שדר בו ומדבריו משמע דלא בעי שום התראה כמו שנר' מדברי מר"ן דסעיף הנז' דמצריך מוחזק בכך פע' אחר פעם וכו' ע"ש ואף שהוא ז"ל מכת הרבנים שלא רצו להכריע בין החולקי' כמו שמצינו לו מפו' בתשו' להדייא מ"מ בנד"ז דשכי' דן הרב ז"ל חזק' זו כקרקע וחייב הדר לשלם לבעל החזק' שכירות חזקתו,) שנשאל הרב על מומרת שהיה לה מחצית בחצר אחד שירשה מאביה וכששמעה קרובתה עמדה והחזיקה במחצית הנז' ושוב באה המומרת מארץ מרחקים, ומכרה מחצית החצר הנז' לישראל אחר ובא הלוקח והוציא את המחזקת מן החצר והשכיר' לאחרים ואחר ימים באה המחזקת לתבוע שוה"ד, והשיב הרב ז"ל כפה"ד זכתה האשה לכל הפחות בחזק' של המחצי' כדין כל יש' הדר בחצר או בחנו' של גוים בשכירו' או בחנם שכיון שהוא דר בה א' זכה בחזקה כמנהג קדמונינו נ"ן משום דנכסי הגוי הרי הם כהפקר וכל הקודם בהם זכה ואין שום אדם יכול להשיג גבולה, וחייבים לפרוע לה שכירו' החזק' דלשעבר מעת שסילקה מלדור בו ואילך, והקונים לא זכו אלא בחלק הנשאר למומרת חוץ מהחזק', ומכאן ולהבא אינם רשאים להשכיר לאחרים אלא בעל החזק' ידור בחצי החצר ויפרע להם שכירות חלקם כדרך כל בעלי החזקות הדרים בקרקע הנמכר מהגוי לזולת וכל אימת שתרצה האשה לתת לקונים דמי קנייתם כ"ע שלא עברה השנה הרשות בידה עכ"ל. הרי להדייא דדעת הרב ז"ל לחייב הדר אפי' בשכירו' שעבר אף שלא היתה שום התראה, ואם זה כת' בשכי' דאינו מחסרו כלום בגוף הקרקע כ"ש בנדו"ז שמחסרו, ואף שמצינו להרה"ג כמוהרר"ף ביר' זלה"ה בתשו' שפסק לפטור את הדר משכירו' שעבר וראייתו מסי' הנז' ס"ג יעויין בדב"ק ומדבריו משמע שלענין שכירות דין טלטל יש לה מ"מ גם הוא ז"ל כתב שם דלכתחי' לא יוכל ליכנס שלא ברשותו עד שיתחייב לו בשכי', ואם עבר ודר בה שלא מדעת חבירו אם התרה בו חבירו ולא ציית לדינא קונסין אותו ומשלם לו שכי' משעה שהתרה בו ואילך, וה"ן הרי מתחיל' ערערו על כך ופשרו בניהם ופשרתם קיימת גם לדעת הרב אפי' אם לא היה ערעורם מעיקרא כ"א על השכירו', וכ"ש בנד"ד שערעורם חזק גם על מה שחיסרו אותם מגוף הקרקע, והיו צריכים לרצותם ברצי כסף על מה שנטלו מהם שלא כדין, דודאי פשוט הוא שפשרתם קיימה: באופן שמכל צד נראה שהפשרה קיימת ולית מלכו דתזעזעיניה ולדברי חו"ר צפרו ישצ"ו הראשונים שומעין שהם כהלכה וההיא דסי' שס"ג ס"ו שממנה הדרי בהו לא דמייא אפי' כי אוכלה וכו' מכמה אנפי אין צורך להאריך בהם כי ברורי' הם למעיין שם ובסמ"ע איברא דאכתי צריך לחקור אם רצועה זו פתוחים לה פתחי שהם החצירות הנז' או פתח החצר הפנימית דוקא דאם שני פתחים פתוחים לה איכא לספוקי ולמימר דאדעתא דנפשייהו עבדי משום דלא הוה סגי להו בלא"ה ובני הפנימית הרויחו ממילא זהו הנ"ל בזה לאפס פנאי אם יסכים מעלת כ"ת וכל מ"ש מעכ"ת בכתב ששלח לי אמו"ץ, ואם נרא' בעיניו לחבר הדברים יחד ולחתום כולנו כאחד יפשה כרצונו, ולאחי החיים והשלם: שמואל עמאר ס"ט. ד) הבחור יעקב נחמאני קנה חפץ א' ע"י סרסור ביום ה' בשבת שעבר ולמחרתו יום ו' בשבת הראהו לבקיאים ואמרו לו שיש בו יותר משיעור אונאה וביטול מקח, וע"ז בא לפני בו ביום אחר עבור זמן תפלת שחרית בשתי שעות לישאל ע"ז אם נוהג דין אונאה בדבר הנמכר ע"י סרסור אם לאו. ומפני שנשאר בזכרוני שיש חילוק דעו' בזה נומיתי לו להמתין לי עד מוש"ק שיהיה לי פנאי לחפש בדינו, ואחר החיפוש מצאתי להר' זא"ב ז"ל דט"ל ע"ג סי' ל', שמחלק בין סרסור הנק' צמסאר לסרסור הנקרא ''דלאל'' דבסרסור הנק' ' סמסאר' שמתווך בין המוכר והקונה בשומת החפץ יש בו דין אונאה, ובזה הוא דאיירי מר"ן בש"ע סימן רכ"ז סכ"ג יעו"ש, ובסרסור הנקרא " דלאל שמכריז בשוק שומת החפץ וזה מוסיף וזה מוסיף אין בו אונאה. ובזה הוא דאיירי מוהריק"ש ז"ל סי' רכ"ז סז"ך יעו"ש. ולפי דבריו ז"ל יצא לנו דבנד"ד שנמכר החפץ על ידי דלאל שמכריז וזה מוסיף וזה מוסיף דאין בה אונאה. אלא שלעומת זה מצאתי להרב המב''ין זלה"ה בנימוקיו על הש"ע דמייתי לדברי הרב זא"ב הנ"ל בשם הרב מהרי"ט זלה"ה ומסיים עלה וז"ל והרב המשבי''ר זלה"ה חלק ע"ז ופסק דיש לו אונאה בכ"ע וכן אנו נוהגים עכ"ל יעו"ש: מעתה אחר שהרב המבי"ן זלה"ה העיד על המנהג דיש לסרסור אונאה בכ"ע אין לזוז מדבריו דהמנהג בד"מ הוא עיקר ויסוד גדול לישען עליו ורשאי הוא יעקב הנז' להחזיר החפץ לבעליו, כ"ש שעדיין לא פרע דמי החפץ ועדיין הם תחת ידו דהשתא לו יהי אלא מחלוקת הפוס' ואין כאן מנהג, סו"ס כיון שהוא תפוס במעותיו על המוכר הבא להוציא ממנו הראיה, דאין בסרסור הנקר' ן דלאל דין אונאה זהו כנלע"ד בדין זה אחר שיברר יעקב הנז' שבאותה שעה שבא לישאל בדין זה לא עבר זמן האונאה וצויי"ע וימ"ן, אכי"ר החו"פ באחד בשב' י"ד לאב רחמן יה"ל תרל"ב לפ"ק וקיים ע"ך נמ"ך וחתום. וזה