דבר שמואל קיב

בפנים. אם לא שנאמר דשנייא חזקה זו משאר חזקות אלגזא הנהוגות בצפרו מאיזה טעם שנתברר לחכמים מהרייהו דאתרא ועליו נשענו ועשוהו יסוד מוסד לחזור מסברתם שפסקו, מיהו לענד"ן דאפילו נניח שהיו יכולי' הגוים בדיניהם לסגור החצירות הנ"ב ולעשות בהם מם שירצו מידי דהוה כשאר חזקות. מ"מ מה בכך דבדיני ישראל מיהת מי הוא זה ואיזה הוא מב"ב שיוכל להשיג גבול המחזיק בקרקע הגוי וליטול מחזקתו אפי' כמלא נימא היפך הדין המוסכם ומעשים בכל, וז"ל הכנה"ג סימן ק"מ הגה"ט אוא ע"א מעשים בכל יום עיר ואם שאלוניקי שכשהתוגר בעל החצר רוצה לשנות איזה דבר בחצירו ונמשך מצד זה נזק למחזיק אנו מחייבין שלא יכנס שם שום יהודי. עד שיפייס למחזיק הרשד"ם חח"מ סימן ר"ף עכ"ל ודון מינה לנד"ד נמי שהגוי שינה בחצר החיצונ'. ונטל ממנה רצועה לעבור משם לפנימי'. דמטי נזק לבעלי החיצונ' שצר להם הבית שניטל' ממנו רצוע' זו דודאי אנו מחייבין ג"ך לבעלי הפנימי' שלא יוכלו ליהנות מרצוע' זו כ"א עד שיפייסו לבעלי החיצונ' מכיסם וממונם בכדי שיתפייסו וע"ע שם בכנה"ג אות מ'. מעתה לא ידענא להיכן נטתה דעת חו"ר צפרו ישצ"ו שחזרו בהם הא' מדבריהם וחייבו את הזכאי להחזיר ב' אמו' שזיכו מקודם לבעלי החיצונ' ואתו עלה מהא דסי' שס"ג ס"ו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו וכו' כנ"ב שמלבד שמאותו מקו' שממנו הביאו ראיה לפס"ד שם מבו' ההיפך כמ"ש בדברי מר"ן ומור"ם שם בש"ע וע"ע בכנה"ג ח"ב בסימן הנז' הגב"י אות ט' שכתב דלכאור' נראה דמ"ש הטור שאם אמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו הוא חולק עם מ"ש המרדכי שהביא מר"ן בב"י ומור"ם בהג"ה אע"פ שהוציא את בע"ה בע"ך מן הבית והוא דר בו אינו צריך להעלות שכר דאינו אלא גרעא בעלמא יעו"ש וכ"ך רש"ל בב"ק פ"ב סימן י"ז שהם חולקים והעיקר כהטו"ר, ומדברי הב"י ומור"ם נרא' דכולן שוין לטוב'. ותי' הרב ז"ל שמר"ן ומור"ם סוברים דאין כאן מחלוקת, והפרש יש כשאמר לו המשכיר צא וכו' ולא יצא לכשהשוכר תקף במשכיר והוציאו מן הבית ולא דיבר לו כלו', דכשאמר לו צא וכו' הרי ג"ד שאינו רוצה לישב. אבל כשהשוכר הוציא למשכיר בע"ך כיון שהמשכיר לא אמר לו שיצא אין כאן ג"ד ואין כאן אלא גרמא בעלמא, וכן נ"ל מדברי המפ"ה והלבוש שעל מ"ש רבי' המחבר בקצר כלשון רבי' הטו"ר. כתבו אע"פ שהוציא בע"ה בע"ך כנרא' דשתי מימרות אינם חולקות וצ"ע ע"ך תורף דברי הרב הכנה"ג ז"ל יעו"ש. ומכללות דבריו שמעינן דכשגילא דעתו בע"ה דלא ניחא ליה באותו שבא לדור בחצירו דחייב ליתן לו שכר וה"ן בנד"ד דכוותה: עוד זאת אין הדברי' אמורים אלא בדירת קרק' לחוד דלא חסרא ארעא מידי אבל כשנפחת מגוף דבר שמואל (כד) הקרקע אפילו כ"ש באנו להא דס"ז שם יעו"ש והוא רה"מ שהביא הרב"י ז"ל וז"ל שאם חסר הבית בכ"ש כגון שהיה חדש והשחיר הכותלים וחיסרו אע"פ שהיא חצר שאינה עשויה לשכר כיון שהוא מחסר מגלגלין עליו את הכל עכ"ל ואם אפילו בשהשחירה שעדיין הקרקע במקומה עומד אמרו כן כ"ש בנדו"ד שנטל חלקת קרקע והכניס' לרשות אחרת שחיי' להשיב הגזיל' אשר גזל: באופן שמכל זה נרא' לענ"ד דמחוורתא כמ"ש חו"ר צפרו יע"א בתחיל' דמן הדין היו יכולים לעכב בעלי החצר החיצונ' על הפנימית מליטול מחזקתם כלום וממילא הפשר שנתפשרו בעלי הפנימית לתת לבטלי החיצונ' שני אמות מהרחב' הנז' בעד הרצוע' שנטלו מהחצר החיצונ' לעבור דרך שם לפנימית. הוא חזק כראי מוצק וכמו שכן חיזקוהו חו"ר פאס ישצ"ו וכל דבריהם אמו"ץ אנן בדידן עונים אחריהם אמן, וצור ישראל יצלינו משיגאות וימ"ן. ולראיה ח"פ בניסן ר"ב טהור לפמ"ה מכנאסא יע"א וקיים וחתום. וזה מ"ש אני הצעיר בזה. הגם שלא ביארו החכמים הנ"ב ישצ"ו בדבריהם כיצד היה אופן חזק' זו, שהיתה לבעל החצירו' הנ"ב מעיקרא קודם שהשכירו שניהם לצורך הבניין אם מהחזקות שדינם כקרקע או מהחזקות שלא הכריעו בהם רבותינו הראשו'. לכל הצדדים ערעורם של בעלי החצר החיצונה שעליו נתפשרו היה כדין, ולא מבעייא אם חזקה זו היתה מכלל החזקות הנהוגות במחוז ישראל שהיה הקרקע של יש' ונמכר לגוי שיכולי' בעלי החצר החיצונ' לעכב על בעלי החצר הפנימית שלא יעברו בגבולם וכיון שערעורם כדין פשרתם קיימת שחזקה זו לא נסתפק בה אדם מעולם דודאי דין קרקע גמור יש לה לכל מילי. שכשמכר המוכר שייר לעצמו זכות וכל המשייר לעצמו בעין יפה הוא משייר אלא אפילו אם חזקה זו היתה מעיקרא חזקת ישוב, הנה אף שראינו לרבותינו הראשו' שנחלקו בה אם היא כקרקע או כטלטל, מ"מ ב"ד שלאחריהם לא רצו להכריע בין הסברות רק אמרו שהמוחזק יכול לו' קי"ל כמ"ד קרקע או טלטל כפי מה שייטב בעיניו באותו נדון זולת לענין טירפא וכו'. וה"ן בנד"ד כיון שהיו מוחזקים בה היו יכולים לומר קי"ל כמ"ד דין ק"ג יש לה ולעכב על בעלי החצר הפנימית מלעבור בגבולם כיון שמחסרם מגוף הקרקע וכ"ש שאפילו לצד שנניח דדין טלטל יש לה ערעור בני החצר החיצונה שערערו באותה חזקה הוא כפה"ד והפשרה שנעשית עליו עשויה באמת וישר דמצינו למר"ן ז"ל סי' שס"ג בדין הגוזל בהמה ונשא עליה משא וכו' שכת' דאינו חיי' לשלם כלום שהרי לא הפסיד' ולא הכחישה וכו': ומדבריו משמע דאם הפסידה או הכחיש' כנד"ד שחיסרו מגוף הקרקע משלם לו ההפסד והכחש