דבר אליהו (קלאצקין) צט

שכחת או שמא טעות או שמא נתחלף לך זמן בזמן או שמא נתחלפה לך בהמה זו באחרת שא"א להעיד שתהא בהמה זו בין עיניו כל י"ב חדש כו' ע"ש, ולכאו' הא בעלמא סמכינן על טב"ע של העדים גם לענין דיני נפשות ולא חיישי' לטעות וחילוף, ואפי' ע"א נאמן באיסורין. ועכצ"ל דס"ל להרשב"א דהכא נתברר שבודאי טעו העדים ונתחלף להם, וכעין דקאמר בבכורות ד' כ"ח למאי נ"מ לאכחושי סהדי אי אמרת כולהו משתני שקרי נינהו, והתם ג"כ יש לפרש הכונה, שמשקרין העדים במה שאומרין שהדבר ברור אצלם שלא נשתנה, ושמראה זה הי' להבכור הנשחט מחיים, ובאמת אין הדבר ברור אצלם וקאמרי בדדמי, ועכ"פ דוקא היכא שהטריפות הוא בודאי, שייך לומר כן, ולא היכא שאין הטריפות בודאי ובגוף דברי הרשב"א יש לחקור לפמ"ש התוס' בזבחים ד' ע"ה ד"ה איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים דבת שלש וארבע מינכר שפיר", דא"כ היכא שניכר במראית העין שהיא בת שלש וארבע ויותר, נתברר שהיא כשירה, ושאני עובדא דהרשב"א שהיתה רק יותר מי"ב חדש. ושנתברר רק ע"י מה שהעידו שעברו עליה יב"ח

והנה גם לדעת המהרש"ל ביש"ש דמשכחת מיעוטא דמיעוטא שטריפה חיה, ודמ"ש "והלא רחל אחת כו' ועשו לה קרומין של קנה וחיתה", וכן קאמר מעשה בעינבול בא' שנפחתה גלגלתו" כו', היינו משום דבדבר שנפל מחלוקת יש להכריע מזה להכשיר, דלכאו' יקשה דכיון שסומכין על השיהוי יב"ח, יתברר עי"ז להכשיר טריפות כזו. עכצ"ל דס"ל ג"כ סברת הרשב"א חשש טעות וחילוף, ודבמ"ש היש"ש שלא נתנו רז"ל כלל דכל שכמוה חי' כשירה, כולל בדברי' דאותה שהיא חי' מצד חוזק גופה וטבעה (וע' גיטין ד' כ"ח כיון דאפלג כו') אינה טרפה רק דמ"מ הוי טריפה ודאית כל שלא נתברר ההיפוך משום דאזלי' בתר רובא דרובא שאינה חי', ודמש"ה ל"מ שהיית יב"ח דיש לחוש לטעות וחילוף, והגם דהוי מלתא דלא שכיחא, עוד יותר מזה לא שכיח לומר שהיא ממיעוטא דמיעוטא (ועכ"פ כיון דאפשר לבוא לידי טעות א"א להתיר עי"ז שהי' מביא לידי מכשול) ודמש"ה לענין ספיקא דפלוגתא הביא הש"ס מזה להכריע משום דהחשש חילוף וכמו"כ החשש דהוי ממיעוטא דמיעוטא הם חששות רחוקות, משא"כ בזה"ז דקיי"ל שאין אנו בקיאין בכמה עניני בדיקות שהיו סומכין בימי הש"ס (ע' סי' נ"ג ס"ב וכדומה), מש"ה יש יותר חשש טעות, ואין סומכין להכריע ולברר מזה הספק דפלוגתא, הגם שמברר לענין הכשר אותה הבהמה וכמו"כ מתישב גם אי נימא דס"ל להיש"ש דגם המיעוטא דמיעוטא שהיא חיה היא טרפה, ודמ"מ ניחא מה שמתירין ע"י מה ששהתה יב"ח משום דכיון דהוי חשש רחוק לתלות במיעוטא דמיעוטא. מש"ה מברר ומכריע הספק, ומ"מ אינו מברר להכשיר ענין כזה בבהמה אחרת, כעין מ"ש בפרש"י קדושין ד' ס"ו, וע' כתובות ד' כ"ו וד' ע"ו, דלא מהני חזקת האם לענין כשרות בנה, הגם דהא בהא תליא וכשהאם כשירה לכהונה ממילא נולד בנה בכשרות, ועמ"ש האחרונים דגם להמפרשין דמהני הכשר האם להבת היינו משום דעובר ירך אמו וכבר היתה בכלל ההכשר, ועמ"ש הש"ש ש"ד פ"ג דהגם דחציו הנמכר מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש מ"מ אסור החצי הנשאר, ולא אמרי' איך נחלק בהמה אחת לומר שחצי' מותרת וחצי' אסורה, (ומכ"ש לענין טריפות הבהמה בפרט למ"ש במק"א אי י"ל שיש תקנה ע"י מעשה)

וגם לטעם שני דהרשב"א שלא אמרו שהיתרת אינה חיה אלא דיתר כנטול, ודוקא הנטולה אינה חי' אין כונת הרשב"א לומר שהיתרת היא לענין זה כבהמה דעלמא, דהא איתא במנחות ד' ל"ו אדהכי אתא ההוא גברא א"ל אתיליד לי' ינוקא דאית לי' תרי רישי כמה בעינן למיתב לכהן אתא ההוא סבא תנא ליה חייב ליתן לו י' סלעים איני והתני רמב"ח מתוך שנאמר פדה תפדה את בכור האדם שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' ת"ל אך חלק שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא", ובפרש"י ד"ה אך חלק "דהאי נמי כנטרף דמי שהרי לא יחי'", ובתוס' שם בשם ר"ת דנטרף היינו דנעשה טריפה אע"פ שחי יותר מל' יום וכיון שיש לו ב' ראשים היינו טריפה דכל יתר כנטול דמי' ומוכח דיתרת דמי לנטרף לענין זה שאינו מתקיים יב"ח, דאלת"ה לא הו"מ לדמות יתרת לנטרף לענין זה, (וע' חולין ד' י"א תד"ה ודלמא, וע' נדה ד' כ"ד "כל שיש לה ב' גבין כו' אלמא דחיי' יע"ש וי"ל שאינה בכלל יתרת ע' ש"כ סי' נ"ד סק"ט, ובפרט די"ל שלא הי' יתרת חוט השדרה ובל"ז א"ש כיון דאפשר במציאות שתחי') ועכצ"ל דכונת הרשב"א הוי רק שהיתרת אפשר שימצא בה אחד מאלף שתחי' ולא ככל הטריפות שלדעת הרשב"א אין שום מציאות בעולם שתחי'. ועכ"פ כיון דגם ביתרת הוי רק מיעוטא דמיעוטא ממילא במקום ספיקא מהני השיהוי יב"ח לברר שהיא כשירה, משום דלא חיישי' לומר שהיא ממיעוטא דמיעוטא וכן החשש טעות וחילוף לא שכיח כלל, וא"כ י"ל דמודה שיש להתיר עי"ז גם במקום ספיקא דפלוגתא, רק שאין סומכין ע"ז להכשיר בהמה אחרת שנמצא בה ריעותא כזאת

והנה לכאו' יש לדייק מהסוגיא דמנחות שם להיפוך, מדקאמר שם בעא מיניה פלימו מרבי מי שיש לו ב' ראשין באיזה מהן מניח תפילין א"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא אדהכי אתא ההוא גברא א"ל אתיליד לי ינוקא כו', דמשמע דעי"ז נתברר דאפשר במציאות בעיא דפלימו ואס"ד דהוי טרפה יקשה דנהי דאפשר שיחי' ל' יום ויתחייב בפדיון, א"א שיגדל ויגיע לזמן חיוב הנחת תפילין, וכן מוקשה הא דפרש"י ד"ה בגולגולת תלא רחמנא לפדיון בכור דכתיב חמש שקלים לגולגולת והאי אית ליה תרי ואי משום אך חלק השתא מיהא לא מית", דלפ"ז עיקר התירוץ חסר מן הספר דעיקר התירוץ הוי דהשתא מיהא לא מית", ובהא דקאמר שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא" לא מתישב כלל, וא"א לפרש דיליף מלשון הכתוב ריבוי על מי שיש לו ב' ראשין, דהא ז"א מוכרח מלשון הכתוב, ואמרתי בימי חרפי שיש מקום לכאו' לבאר כונת הש"ס עפמ"ש הש"מ בב"ק ד' י"א ד"ה בכור שנטרף וז"ל ומש"ה מקשין התוס' מופדוייו מבן חדש נפקא כיון שהתורה נתנה שיעור ל' לפדייה להוציא מכלל נפל א"כ ממילא היכא דנהרג דאיכא ספקא פטור, וא"ת הוה אמינא דחייב כי רובם אינם נפלים י"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מיהו קשיא לי נימא דמשום מצוה הוה אמינא הולכין בממון אחר הרוב מיהו קשיא לי נימא דמשום מצוה הוה אמינא דהולכין בממון אחה"ר לקיים עשה דופדוייו עכ"ל, והנה בפרש"י ד"ה עשר סלעים "דחד בכור הוא ואית לי' תרי רישי כו' ואפשר לצמצם שיצאו כאחת והוו שניהם פטר רחם", ועמ"ש התוס' בבכורות ד' י"ז ד"ה איפשר לצמצם "דא"א לברר צמצום שבידי שמים כגון לידה דהכא שאין פנאי לברר ולדקדק איזה יצא תחלה" כו', ועכ"פ פשיטא שאין יודעין בבירור שיצאו הב' ראשין כאחת (וגם מסתמא לא שמו אל לב לדקדק ולצמצם) ורק דכיון דאפשר במציאות שיצאו כאחת כיון דאפשר לצמצם, ממילא חייב ליתן עשרה סלעים מספק כדי שיקיים בודאי העשה דופדוייו. ושפיר פריך הש"ס מהא דתני רמב"ח כו' שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' ת"ל אך חלק", דמבואר מזה דהגם דאיכא ספק חיוב מצוה מ"מ גזה"כ שאין להוציא בזה ממון מספק, ומתרץ הש"ס "שאני הכא דבגולגולת תלא רחמנא" וגם כשיצא אחד מהראשין בקדימה ולא יצאו כאחת, אכתי חייב עשרה סלעים,