דבר אליהו (קלאצקין) צח

ואולי יש להשתמש בכח תקנה כזאת גם לגדור פרצה תקלה ומכשול המסתובב מהתרשלות ושכחה למכור בהמה מבכרת לא"י, שנכשלין באיסור עבודה ושחיטת בכור תם בחוץ, וגם מסתובב מזה חלול שם שמים כידוע, ואפשר בהסכם כל גדולי וחכמי ישראל, להפקיע בתורת הפקר ב"ד, את רשות וקנין בעלים של אדון הבהמה המבכרת (דהפקר העובר לחוד ל"מ, וכמ"ש בספרי אה"ר סמ"ח), ותיכף אחר לידת הולד יחזרו ויזכו בעלים בבהמה שעומדת ברשותו. בתורת זכיה מהפקר והגם שאין לסמוך על תקנה כזאת להפקיע תורת בכורה, כעין שארז"ל שלא לשכח תורת עירוב" (עירובין ד' ע"ג), וגם גרע טפי הכא דהוי ענין ההפקר פסידא לפי שעה. אכתי יהא תועלת בתקנה כזאת, היכא שיש מקום לצרף עוד ספיקות, ועמ"ש בספרי אבן הראשה סי' מ"ג לענין הטלת מום בזה"ז בספק בכור עמש"ש. המצפה לראות בנחמת ציון וירושלים כו"ח יום ה' ער"ח מנ"א שנת תרס"ז אליהו קלאצקין החופ"ק מארימפאל

הדברים האלה כבר נדפסו בשמי ב"קול יעקב" שנת תרס"ז גליון י"ח י"ז, והנה לכאו' מבואר בפרש"י בב"מ ד' מ"ח ד"ה קאי, דכיון דמדאורייתא קנייה ודידיה הוא הוו קדושין, הגם שהפקיעו חכמים הקנין, ועכצ"ל דשאני המקדש באיסורי הנאה מדרבנן שאין בזה שיווי ממון, אך י"ל דשאני התם דליכא ענין הפקר ב"ד, כיון שלא הפקיעו חכמים לגמרי קנין מעות דהא קאי עלה במי שפרע, וכעין מ"ש התוס' ביבמות ד' פ"ט ד"ה שהפקר דמן הטמא על הטהור ל"ל דאפקי' מרשות' בשעת הפרשה כו' יע"ש, ובלא"ה שאני התם שלא תקנו חכמים שיהא המעות הפקר רק שיהיו של לוקח כמקודם, (ועמ"ש באמ"ש סי"ח בהא דפרש"י בכורות ד' י"ג דק"כ בלא משיכה הוא מהקנינים שחדשה תורה, וממילא מהני בזה טפי הפקר ב"ד לבטל הקנין), ועפמ"ש התוס' ביבמות, מתבאר מ"ש הרמב"ן בב"ב לענין מכירת שטרות. "דאס"ד לא קנאתו אלא מדבריהם לפיכך הוא יכול למחול, לא תהא מקודשת גמורה", דהיינו דאס"ד דנימא כמ"ש התוס' דמש"ה המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול, משום דקנין השטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול, ממילא חזינן דלא אלמוה רבנן לקנין שטרות כקנין של תורה, וממילא יקשה דלא תהא מקודשת גמורה כשמקדשה בשט"ח, ועפמ"ש מיושב לשיטת הרמב"ן הא דכשמקדשה במלוה ע"פ במעמד שלשתן הוי קדושין מה"ת אף אילו הי' יכול לחזור ולמחול (לולי החשש דלא סמכה דעתה) משום דהתם לא הי' זה מצד גריעותא וחסרון בהקנין שתקנו חכמים, ורק לפי שכל כח הקנין הוא מצד מה שחייב הלוה להמלוה, (וכאילו הקנה בתנאי שלא ימחול) משא"כ מכירת שט"ח שכבר יצא לגמרי מרשות המוכר ובא לרשות הלוקח, דמה שיכול למחול היינו רק משום דלא אלמוה רבנן לקנין שטר כשל תורה, וממילא ליכא סברת הפקר ב"ד ועמ"ש הר"ן גיטין פ' הזורק ד"ה ה"ד קרוב לה, דכיון שתקנו רבנן קנין ד' אמות הרי הקנום לו ועשאום כחצרו והפקר ב"ד כו', ואינו סותר למ"ש הר"ן פ"ק דקדושין גבי אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, משום דלא הוי קדושין כשבא לידה בתורת זכי' מן ההפקר, משא"כ התם דהמקום היא שזוכית מהפקר, וגוף הגט בא אח"כ מידו ורשותו, ועפ"ז יש לבאר מ"ש התוס' בב"ב ד' קל"ז ד"ה ר' יוחנן "דקנין פירות דבעל דלא הוי אלא מדרבנן ולא הוי כקה"ג לכך אצטריך תקנת אושא", דהיינו דקודם תקנת אושא לא אלמוה רבנן לקנין הבעל כקנין של תורה, וממילא לא נפקע זכות האשה לגמרי וליכא ענין הפקר ב"ד, משא"כ לאחר תקנת אושא, הוי כקנין של תורה וממילא הוי כקה"ג וכמ"ש בגיטין ד' מ"ז דהוי בכלל מ"ש ולביתך, גם מה שמביא בכורי אשתו וקורא, וגם עמ"ש התוס' דדרך נשים כו', ודכיון שניסת ע"ד המנהג, הוי כמו שהקנתה לו בפירוש, וע' ב"מ ד' כ"ז רש"י ד"ה בממונא, ועמ"ש הש"מ בכתובות ד' כ"ו בשם תלמיד הרא"ה וז"ל וכ"ת כיון דמדאו' לר"ע ללוי דוקא ולא יצאו ידי נתינה בכהן היכי מצי עזרא לאפוקי דין תורה י"ל דהכא ממונא הוא והפקר ב"ד הפקר ואוקמינהו לפירות ברשותא דכהנים ע"ש, (ובענין מ"ש דל"א הואיל כו', יש להוסיף דהכא הוי הואיל דאיסורא, אך ע' פסחי' ד' ס"ב דקאמר הואיל דאי בעי מתקן נפשי', הגם דכשמתו אחיו מח"מ, אסור להכניס את עצמו בסכנה). סימן נו

ע"ד הבהמה שהיתה יתרת מעי שיצא מן הדקין כענף מן הבד מובדל וסתום בסופו והי' מלא פרש ואורך המעי היתר הוא יותר מרביע אמה. הנה בשו"ע סי' מ"ז סעי' א' כתב כלשון הרמב"ם שהי' המעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל" כו', ובב"י שם הביא מ"ש הר"ן וז"ל דבמעי היוצא מן הב"מ כענף מן הבד ואינו חוזר ומתערב ואין לו אלא פה אחד פליגי כו' ונקטי' להאי פירושא דכיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. כל שהוא כענף היוצא מן הבד אע"פ שהן נשפכין כאחד טריפה כו' ומדברי הרמב"ם בפ"ו מה' שחיטה למדתיו כו' ע"ש, הרי דמפרש כן בדברי הרמב"ם, וממילא ממ"ש בשו"ע כלשון הרמב"ם מוכח דמטריף כה"ג, ועכצ"ל כדעת הסוברין דמ"ש בסעי' ה' היינו דוקא במעי קטן כאורך אצבע (ושיוצא מאמצעיתו של הדרא דכנתא) אך יפלא מהיכן למד זה הר"ן מדברי הרמב"ם, דהא בפשטות לשון הרמב"ם יש לפרש כפירוש המ"מ דדוקא כשיש לו שני פיות באחד מכניס ובאחד מוציא וכ"כ בתב"ש, ולזאת אולי י"ל דמ"ש הר"ן "ומדברי הרמב"ם למדתיו" קאי על מה דסיים הר"ן "דכל שהמעי אחד משני ראשיו כלומר שמתפצל וחוזר ומתערב אע"פ שהוא נבדל באמצע ואפי' כמה כשירה" דדין זה מפורש בלשון הרמב"ם, ואח"כ הוסיף הר"ן לכתוב שנראה עוד מדברי הרמב"ם דעד כאצבע לאו דוקא אלא כל שחוזר ונתערב עם המעי" כו', היינו שבא להוסיף שנראה מד' הרמב"ם דלא לבד שא"צ שיחזור ויתערב תוך רוחב אצבע לפצילו, אלא דגם למטה א"צ שיחזור ויתערב בשיעור כאצבע וי"ל דהמחבר סמך עצמו עמ"ש "וי"א שכשיוצא כו כענף היוצא מן הבד כו' וגם למטה לאחר שנתחבר" כו', דמזה נשמע דגם מ"ש מקודם בדיעה ראשונה, מיירי דוקא כשיש להמעי שני פיות, ובלא"ה הא לא מצינו מפורש בדברי הר"ן שיעור אורך המעי להטריף, דהא בודאי אינו מחמיר במשהו ובפחות מכאצבע, ואפשר דדוקא כשארוך הרבה ועב, ולא כשנראה כדלדול בעלמא (ובעובדא דהרדב"ז הי' האורך יותר מאמה ורחבו כשיעור אצבע וחצי. וממ"ש ד' צ"ג ריש מעיא באמתא כו' יש ללמוד קצת השיעור, וכן בעובדא דהמבי"ט) והנה גם לשיטת הר"ן אין הטריפות אלא מצד ספיקא דפלוגתא משום דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ודדלמא קיי"ל כמ"ד דוהוא דהדרו ערבי, וא"כ הוי ספק ספיקא דפלוגתא. כיון דגם לצד הספק דדלמא קיי"ל כהמחמירין אינו אלא ספיקא דפלוגתא

ומלבד זה, הלא כבר עברו עליה י"ב חדש וע' ש"כ סי' נ"ז סקמ"ח דאף בספק יתרת מהני שהיית יב"ח ועמ"ש הרשב"א ת' צ"ח וז"ל מאין אתה יודע ששהתה זו שמא