דבר אליהו (קלאצקין) ק

כל שיש לו ב' ראשין ה' שקלים לגולגולת, ולא תלי רחמנא ביציאת הגולגולת אלא במספר הגולגולת שיש להבכור, ועפ"ז י"ל דלא קאתי עלה מטעם טריפות שלא יחיה, ודמש"ה כיון דאפשר במציאות לידת תינוק כזה, משכחת גם לבעיא דפלימו ואכתי לא משמע לומר דהרשב"א מפרש הסוגיא דלא כפרש"י ותוס', ולזאת עכצ"ל כמ"ש דגם להרשב"א הוי רק מיעוטא דמיעוטא שתחי' היתרת יב"ח, וכן משמע ד' נ"ח בהא "דתנן ולד טריפה ר"א אומר לא יקרב לגבי מזבח כו' כשעיברה ולבסוף נטרפה כו' ובפרש"י דאי בנטרפה ברישא תו לא טענה", ועכצ"ל דגם בטריפת יתרת הוי כן (ואי נימא דעי"ז מתברר שאינה טריפה פשיטא דא"ש)

ובנ"ד הגם דאפשר שבשעת לידה הי' המעי היתר רק דלדול בעלמא, גם לפי ערך קטנות הבהמה [דאא"ל שהשיעור אורך כאצבע שוה בבהמה גסה וברגע שנולדה וע' סי' ל' לענין שיעור כסלע וסי' מ"א לענין כזית דכבד בשור הגדול], ושאח"כ במשך הזמן נמתח ונתארך המעי היתר (ע"י דחיקת הפרש) לא לפי ערך גידול הבהמה והמעיים, וא"כ לא נתברר ששהתה יב"ח משעה שנתגדל המעי היתר לשיעור המטריף, אכתי הוי צירוף סניף לדעת המקילין (ולפ"ז הא נוצרה ונולדה בכשרות, וע' מה"ב להרשב"א שיש מתירין למפרע מטעם חזקה הגם שלא נתבררה בשעתה), וגם בלא"ה נלע"ד להקל וכמ"ש, רק שבנ"ד שאין שום הפסד ממון להקצבים מצד שכל בהמה שתמצא טרפה היא של הא"י המוכרים לצורך עצמם ומסחרם. מהראוי לחוש לדעת המחמירין וכבר ארז"ל "רב אשי כי הוה אתי טריפתא לקמי' מכניף כו' דלמטיין שיבא מכשורא' (סנהדרין ד' ז) ומכ"ש שיש להימלך עם גדול ממנו וע' ברכות ד' ס"ג באתרא דאית גבר כו', ועושה שלום במרומיו הוא יתן בלבותם לשבות מריב ומדון ולא יבא לחלול השם חילול תוה"ק ולומדיה, ד' ירים קרן ישראל ותורתו כנפש המצפה לישועה כו"ח ט"ז כסלו שנת תרס"ב אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל

התשובה הזאת השבתי לליעדס במדינת ענגלאנד, ונדפסה (בהשמטת קצת דברים) בשמי ב"בית ועד לחכמים חוברת שלישית ועמ"ש למעלה סי' ל"א. ואח"כ ראיתי מ"ש הח"ס חלק חו"מ תשו' ל"ה דספק טריפות בספקא דפלוגתא דרבוותא וחיתה יב"ח מהני לברר שההלכה כדעת המכשירין והוכיח כן ממ"ש היש"ש דלענין דבר שנפלה עליו מחלוקת מתברר ע"י השהוי וממ"ש בלשון הרשב"א מטהרת עצמה ומטהרת חברותיה. ודהגם דמצינו בכתובות ד' ע"ו דל"מ חזקה שלה לאב מ"מ דוחק לומר דרובא דהך בהמה אינו מועיל לאינך עכ"ד, ובודאי כונת הח"ס דשאני ענין חזקת ממון וכשרות שאין החזקה מבררת הספק רק דאמרי' העמד הגוף על חזקתו משא"כ הכא דהשהייה יב"ח מבררת שאינה טרפה, וממילא לא דמי ג"כ למ"ש דהגם דחציו הנמכר מותר מטעם כל דפריש כו', וכמ"ש הש"ש בשם הכו"פ ממ"ש הש"מ בב"מ ד' ו' דכל דפריש מרובא פריש אינו לומר שבודאי כן הוא אלא דהוי גזה"כ, אך מ"ש הח"ס זצ"ל מלשון הרשב"א, צ"ע לענ"ד, דהא קיימינן לפמ"ש היש"ש דחכמים לא נתנו כלל אלא דכל שאין כמוה חי' טרפה (ומש"ש "דכל שכמוה חי' אינה טרפה" הוא טעות הדפוס המוכח, שאין כן לשון הש"ס, וגם לא יהא מובן כונת היש"ש) אבל לא נתנו כלל דכל שכמוה חיה בודאי כשירה", וכן מוכח ממ"ש היש"ש מקודם וז"ל שהתירוץ הראשון שדחה (הרשב"א) הוא עיקר בעיני שלפעמים א' מאלף כו' ע"ש, הרי שתפס היש"ש התירוץ הראשון שדחה הרשב"א לעיקר, והיינו כמ"ש שם ברשב"א דכל שחי ממנו יב"ח יצא זה עצמו מכלל טריפות כו' שכחה יפה וטבעה חזק עד שלא נטרפה בכך כו', ודחה זה הרשב"א דהא דרך כלל אמרו שאין טריפות אלא כשאין כמוהו אי, וע"ז השיב היש"ש דכיון שלא ארז"ל דכל שכמוה חיה כשירה. שפיר י"ל שיש טרפה שכמוה חיה ואותה שהיא חיה מצד חוזק טבעה לא נטרפה בכך, והא דל"מ שהיית יב"ח היינו משום דתלינן בטעות וחילוף, כיון דלא שכיחא כלל מציאות בהמה שלא חזיק לה טריפות, ודוקא דבר שנפל עליו מחלוקת מביא הש"ס להכריע עי"ז שאין נמנה בכלל טריפות. משום דכיון דהוו בקיאי, הי' אצלם רחוק ביותר החשש טעות וחילוף, וי"ל דכמו"כ הכירו שאינה מצטיינת בחוזק טבעה (ובפרש"י ד' נ"ז ד"ה ועל דא "שחיתה המכה", ודלא לבד שלא מתה אלא שחיתה המכה, ועד"ז יש לפרש מ"ש שעשו לו חידוק של קרויה וחיה, ומש"ה מוכיח מזה שאין זה בכלל טרפות) משא"כ בזה"ז שאין אנו בקיאין כ"כ (ועמ"ש הר"ן דאילו היינו בקיאין בכך אפי' קודם שתעלה בו סרכא כו') א"א להתיר יתר הבהמות, משום דנוסף להחשש טעות וחילוף יש ג"כ צירוף חשש דשמא אותה הבהמה מצטינת בחוזק טבעה. ומצד צירוף החששות יש לחוש ולהחמיר ודוקא כשהדבר מצוי תמיד שמתרפאת סמכי' ע"ז, וכמ"ש למעלה סי' י"ב

והנה בגיטין ד' מ"ג קאמר "ת"ש המית מי שחציו עבד וחב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשו ואי אמרת קדושין (של ח"ע וחב"ח) לאו קדושין יורשין מנא לי' אמר רב אדא בר אהבה כשעשאו טרפה ומאן יורשיו נפשיה". והוכיח מזה הפר"ח דזכר טרפה אינו מוליד מדלא קאמר דמיירי היכא דאחר שנגחו ועשאו טרפה נשתחרר ונשא אשה והוליד ומת ומשלם ח"כ ליורשיו ממש. ולכאו' לפמ"ש ביש"ש דמשכחת מיעוטא דמיעוטא שטרפה חיה, כמו"כ מ"ש שאין טרפה יולדת היינו דרובא דרובא אינן יולדת. וע"י לידה נתברר ההכשר משום דל"ח למיעוטא דלא שכיחא, וא"כ נהי דזכר טרפה אינו מוליד. אכתי משכחת במציאות שיוליד, וא"כ אדרבה יש להוכיח לכאו' דז"ט מוליד, דממילא י"ל עפמ"ש התוס' בחגיגה ד' ד' ד"ה לא נצרכה, דמה שיש קנס לחציו עבד היינו משום דכיון דמית אגלי מלתא דלא הוה עומד לשחרור וא"כ א"א לאוקי היכא שנשתחרר אח"כ, (ושמעתי שכבר קדמוני לתרץ כן) וכ"ז ניחא אי זכ"ט מוליד דממילא י"ל דהגם שחיוב תשלומי דמי קנס הוי משעת נגיחה וכדפרש"י דבשלמא קנס דלא כתיב בי' מיתה אלא נגיחה", ובפרט להס"ד דבעי לומר כן גם בתשלומי כופר. אכתי לא שייך לומר דאגלי מילתא שלא הי' עומד לשחרור. דהא כיון דבשעת נגיחה שאמדוהו למיתה עשאו רק טרפה שמוליד וממילא בהאי שעתא עומד לכוף את רבו לשחררו מטעם תקנת לא תוהו בראה (דשייך אפי' היכא שא"א שיתקיים מצות פו"ר בשלימות) וממילא כמשוחרר דמי, ובפרט שאח"כ נשתחרר ונשא והוליד, משא"כ לפמ"ש הפר"ח דזכ"ט אינו מוליד, דממילא כבר משעת נגיחה אינו עומד לכוף את רבו לשחררו, דהא כל הכפי' הוי משום דלישא שפחה אינו יכול כו' והלא לא נברא העולם אלא לפו"ר כו', ולא שייך זה כשיש רק מציאות רחוק שיוכל להוליד, ולא שייך לומר דמצד שאח"כ נשתחרר אגלאי למפרע שהי' עומד להשתחרר, דז"א כמ"ש הנמ"י ר"פ החולץ היכא די"ל שאח"כ גרם לה דבר להפיל. ומכ"ש הכא שתלוי בבחירה ורצון האדון, ול"ש לומר דעי"ז מה שנשתחרר אח"כ ברצון אדון העבד אגלי למפרע שעמד להשתחרר (ועמ"ש התוס' בעירובין ר' ל"ו), ובודאי אא"ל דמשעת נגיחה שאמדוהו למיתה כבר הוי כמשוחרר, וכמו שיוצא בראשי אברים, דא"כ יקשה מ"ש התו' דמש"ה ח"ע וחב"ח יש לו קנס דכיון דמית אגלאי שלא הי' עומד לשחרור, דהא באותו