דבר אליהו (קלאצקין) צז

ששאר, הקנינים לא תפשי בה ועמ"ש הח"ס ת' ק"ט שיש להכריז חיוב גמור על כל איש מישראל ללמד בנותיו ביום שתגדל ותגיע לעונת נדרים תאסר ע"ע הנאת הקדושין כו' ע"ש, ולפי רכות שנותיהן עלולות אז לשמוע בעצת הוריהם לאסור ע"ע בכל תוקף וחומר, ולדעת הרמב"ם כשהיא בת י"ב שנה ויום א' נדרה נדר מה"ת וע' חדושי הגרע"א יו"ד (סרל"ג) ועכ"פ הוי ספק נדר מה"ת

והנה כאשר העצה ותחבולה הזאת תלויה בחפץ והתעוררות האבות וההורים. ולא בידינו היא, לזאת יש להשים על לב מ"ש הרשב"א שם (ת' תקנ"א) וז"ל ואלו רצה לתקן הקהלות או כל קהלה וקהלה לגדור בפני תקלות אלו יעשה תקנה במעמד כולם ויפקיעו מעתה ועד עולם או עד זמן שירצו כל ממון שינתן לשום אשה מקהלה הפקעה גמורה הפקר גמור אא"כ תקבלם האשה מדעתה ומדעת אביה או בפני פלוני ופלוני כמו שירצו וכן מצאתי לרב שרירא גאון שכן נהג הוא ואבותיו ואמר לצבור אחד לנהוג כן וכן ילמד אדם לתוך ביתו וילמוד לנערותיו לאסור עצמן ע"ד המקום כו' כל ממון שינתן לה בתורת קדושין כו' ע"ש, וע' ת' אלף ר"ו דהגם שברור הדין כן מ"מ צריך להתישב בדבר, וע' ריב"ש (ת' שצ"ט) שלמעשה אין לסמוך להתירה בלא גט אם לא בהסכמת כל חכמי הגלילות כי היכי דלמטין שיבא מכשורא, והובא כ"ז בב"י, ובשו"ע פסק כמהרי"ק שיש להחמיר לענין מעשה אע"פ שהקהל התנו בפירוש שלא יהיה קדושיו קדושין והפקירו ממונו וע' מהר"מ אלשיך ת' נ"ט שהרבה לתמוה ולסתור דברי המהרי"ק, וע' מבי"ט ח"א ת' ר"ו ובמבי"ט ח"ג ת' ע"ז שיכולין הקהל לקנוס העוברים אפי' אין שם בעיר אדם חשוב, וע' פ"ת אה"ע (סכ"ח סק"ל) בשם מהר"ם אלשקר לחלק בין תקנת קהל אחד ובין תקנות כל קהלות שבמדינה

והח"ס הוכיח שאין כח ביד ב"ד להפקיר היכא דאפשר לתקן בענין אחר, מדהוצרך הש"ס (ריש כתובות וכמה דוכתי) לומר דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש כו', ולא הספיקו עצמם בסברת הפקר ב"ד לחוד, והנה כבר הרגיש בקושיית הח"ס, הש"מ ריש כתובות בשם הרא"ש, ותירץ דכיון דלא פשע המקדש במה שעכבהו אונס לאחר זמן לא היה מהראוי להפקיר ממונו, ודוקא משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש תקנו לעשות גם בזה הפקר ב"ד, ובלא"ה שאני התם שדרו יחד ימים רבים כאיש ואשתו על סמך הקדושין ואח"כ כשגרשה ע"מ שלא יבא לזמן פלוני ונאנס ולא בא, וצריכין להפקיע קדושין למפרע עוד הוכיח הח"ס שם מדהוצרך משרע"ה לתנאי כפול עם בני גד ובני ראובן, והוכחתו מוקשה לענ"ד, דאטו לא הי' רשות ביד הקב"ה להנחילם מעבר לירדן כשיעברו את הירדן ושלא להנחילם כשלא יעברו, אלא דכיון שדברי הי"ת המפורש בתורה הוי הקנאה גמורה, לזאת נאמר ונכתב בדרך דיני התנאים ככל קניני התורה וגם נכתב ונאמר בתנאי כפול כדי ללמוד מזה דיני התנאים ועמ"ש בספרי אמרי שפר (סי' ע"ג) דמהני גם מה דהוי הפקר מתקנתא דרבנן ועי' ש"מ ב"ב (ד' ק') גבי מיצר שהחזיקו בו רבים ועמ"ש הקצה"ח סי' רע"ג דהפקר ב"ד מוציאה מרשות בעלים לגמרי ועדיף מהפקר שהאדם מפקיר מרצונו ובמק"א ביארתי בזה לענין קנין דרבנן, ומ"ש התוס' בב"ק (דק"ד ד"ה אגב) דאי לית לי' ארעא לא היו קרוין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע"ש כו', יש לפרש דהיינו משום שאין בכח ההודאה שיש לו קרקע לשנות המציאות מה דקמי שמיא גליא שאין לו קרקע ודוקא לענין חיוב ממון נאמן בהודאתו לחייב א"ע, ואין דברי התוס' הנ"ל סותרים למה שכתבו בב"מ ד' (מ"ו ד"ה ונקנינהו)

ועכ"פ בנ"ד שהמקדש והמתקדשת פושעים במעשה קדושין בפריצות שלא כחוק, מהני הפקר ב"ד, דלא תפשי קדושין מרגע ראשונה, וגם ליכא פסידא להאי, דהא המתקדשת אינה מפסדת משלה רק שאינה מרווחת ונעשה הפקר תיכף שיגיע לידה קודם שזוכית, ואולי תוכל ג"כ לזכות בתורת זכיה מהפקר, והמקדש ג"כ אינו מפסיד כיון דבלא"ה לא יהא הכסף שלו, ויש לחקור דשמא לא סלק א"ע ע"ד שלא תתקדש וממילא יחזור הכסף לרשותו, ושאני ההיא דריש כתובות שלפעמים יעברו ימים רבים עד שיופקעו קדושין למפרע וכדי שלא יסתובבו מכשולים ע"י הפקעת קנין האשה למפרע, תקנו שיהא המעות מתנה להאשה, וכן שאני ההיא דב"ב וכדומה

והנה גם הח"ס זצ"ל שהחמיר בזה, כתב שיש לתקן להחרים העדים שיכונו להעיד על קדושין כאלה ושאם המצא ימצא כזאת יש להפקיר בכח מעשה ב"ד בצירוף כמה חכמי הזמן את כל הכסף או שוה כסף הניתן מיד שום אדם ליד שום אשה לשם קדושין שלא כדת כדי שיהא קצת מקום לסמוך על היתר ההפקר יע"ש. וכיון דללישנא בתרא דר"ת שהובא במרדכי ל"מ הפקר ב"ד אלא כשאין בדורם גדול כמותם. ומדת ת"ח להתנהג בענוה ושלא יאמר שהוא הגדול ויחיד בדורו, לזאת נחוץ צירוף גדולים וחכמי הזמן שיסכימו יחד כדי שכאו"א יסמוך על חבירו [וע' סנהדרין (ד' ג') שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף ופרש"י שעברו על תקנ"ח, ולכאו' יפלא דהא עבריין רשע מקרי (יבמות ד' כ' נדה ד' י"ב), ולא בשם חצוף, ואולי הכוונה דכיון דקיי"ל דדוקא בתלתא א"א דלית בהו חד דגמיר, ממילא כשהן ב"ד פחות משלשה. נראה ממעשיהם שמתגאים בעצמם שהם בקיאין בדין תורה, היפך מ"ש ר"י בן חלפתא איני יודע לדון אתכם דין תורה' ולזאת נקראים בשם ב"ד חצוף ובימי הש"ס רוב המצוין לדון היו מומחין ובקיאין כעין הא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין והגם שאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא ממון ע"פ פסק דין של אותן שהן מומחין רק ע"פ רוב, כיון דאיכא תלתא הוי כצירוף תרי ותלתא רובי, ומש"ה בתלתא ליכא חשש דיושבי קרנות] וטוב שיהא גם בהסכמת גדולי אה"ק ע' רמב"ם גבי קדה"ח וסה"מ מצוה רנ"ג, ומ"ש מהר"י בי רב דחכמי א"י יכולין לסמוך סמוכין לקצת דברים וגם להרלב"ח יש עדיפות בקביעות בני א"י, וכשתהא התקנה ע"פ ועד וקבוץ והסכם הרבה חכמי ישראל יהא הדבר מפורסם ולא יבאו לידי תקלה, משא"כ כשקהלה אחת לבד עושית תקון כזה דאז יש חשש מכשול שהרואה שיוצאת בלא גט יבא להקל גם בעירו, כעין שאמרו דאיכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה (יבמות ד' לו

) והנה בזה"ז נחוצה ביותר התקנה הזאת מצד שבהזמנים הקדמונים לא היה כ"כ חשש תקלה ומכשול, לפי שאם אירע כזאת היתה כח ב"ד יפה לכופו לגרשה, משא"כ בזמנינו שאין כח ב"ד יפה לכופו לגרשה וגם עלולים יותר מכשולים כאלה בדור פרוץ, וממילא גם אי נחליט להחמיר ושאין לסמוך למעשה על תקנת ההפקר, אכתי תצא מהתקנה הזאת הצלה גדולה, לפי שתמיד בעת שיארע ענינים כאלה יש ספיקות וספיקי ספיקות בגוף הקדושין כגון מצד פסול העדים או שמתכונים לשחוק ולהתול ושאין כונתם לקדש כדת משה וישראל כשאין מאמינים בדת משה וישראל ומעשה הקדושין אצלם כנימוס בעלמא, ובמקום שיש ספיקות בגוף הקדושין יועיל לצרף התקנה הזאת להקל, וגם הח"ס שהחמיר בזה, כתב שיש לתקן כזאת להפקיר בכח מעשה ב"ד בצירוף כמה חכמי הזמן וכמו שהבאתי למעלה.