דבר אליהו (קלאצקין) צו

דאיכא איסור טלטול כדליכא למצוה, ואז אין תורת כלי עליו (וא"ר אז לכבד בו הבית) ועפמ"ש צ"ע מ"ש החו"ד סי' ק"י בבית הספק סק"כ עמ"ש הכו"פ דממ"ש הר"ן דאתרוג אינו ניטל בבה"ש דשביעי מוכח דסד"ר לקולא גם כדאתחזק חיובא, דיש לדחות דשאני התם דלא דחינן איסור טלטול דרבנן מקמי ספקא ע"ש, ולענ"ד י"ל כמ"ש הכו"פ משום דאס"ד דמצד דאתחזק חיוב נטילה איכא לחיובא גם בביה"ש, ממילא לא הי' כאן חשש איסור טלטול, דכשנוטלו לשם מצוה ליכא איסורא, ובלא"ה מוקשה לענ"ד דברי החו"ד, דהא ליכא איסור טלטול בבה"ש דהא לא גזרו על שבות בביה"ש

, ועמ"ש הט"ז סי' ש"י סק"ג דאיזמל שמל בו בשבת אין לטלטלו אחר המילה, וכתב לסתור מ"ש המהרש"ל בתשובה וביש"ש להתיר "משום דהאי אזמל ראוי לאכול בו ולעשות בו תשמיש המותר אפי' ביה"ש אלא שהוא מכינו למול בו ולא לתשמיש אחר מ"מ אינו מוקצה דסוף סוף הוא מכינו לשבת עצמו", ותמה הט"ז דהא דמי לעלי שקצבו עליו בשר ושפוד שצלו בו ביו"ט, דאחר המלאכה לצורך יו"ט, חוזר לאיסור מוקצה וכ"כ המ"א סי' של"א סק"ה, ולענ"ד יש מקום ליישב דברי היש"ש, דשאני שפוד דהיינו עץ בעלמא שאין שם כלי עליו רק שלקחו לפי שעה לצלות בו בשר דלצורך אוכ"נ מותר לטלטל אפי' מוקצה וכמ"ש סי' תקי"ח ס"ג, וכן מ"ש ס"ס תצ"ט בעלי שמלאכתו לאיסור לכתוש בו הריפות ורק שנטלו לפי שעה לקצב עליו בשר, ובעצם הוי מלאכתו לאיסור, משא"כ אזמל שכתב היש"ש שראוי לאכול בו כו' ורק מצד שהוא מכינו למול בו אינו משתמש בו תשמיש אחר, אין התשמיש לצורך מצוה מוציאתו מידי כלי, ומ"ש המ"א ממ"ש סי' תרנ"א בשם הירוש', כבר נתבאר דהירוש' מיירי לענין שבת, ודלגירסת התוספתא דדוקא כשחל להיות בשבת, מוכח דכדהוי בעצם מלאכתו להיתר ורק מצד שהוקצה למצוה אינו עומד למלאכתו, תורת כלי עליו, וצ"ע. (ועפ"ז יש מקום לבאר מ"ש הנה"כ ביו"ד שם, המוקשה לכאו', ומ"ש בירוש' שם דאף בסכין של מילה כו', מתבאר מדקאי שם עמ"ש אפי' פירש חוזר כו', דעכצ"ל דמיירי לענין אי חשיב טעה בדבר מצוה כו'). סימן נה

ע"ד התקלות המסתובבות ממעשי קדושין שלא כנימוס וחוק, כתבו הראשונים ז"ל "שילמוד לנערותיו לאסור על עצמן כו'" כל ממון שינתן לה בתורת קדושין אפילו תקבלם מדעתה אם לא בפני פלוני ופלוני כו', ומקור הדברים הוא מתשו' הרשב"א (תקנ"א ותר"ב), ולכאו' הרשב"א שם שכתב דכיון דבשעה שקבלו אינו יכול לזכות בו ואינו שלו שוב אין לו בו זכות ואע"ג שנשאל לאחר מכאן דכיון דבשעת מתנה לא זכה שוב אינו יכול לזכות" כו', אזיל לטעמיה (ת' תשמ"ו וח"ד ת' ר"ב) שהמודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ שיחזירהו כיון שאסור עליו בהנאה לא מקרי לכם ולא יצא בו וכ"כ בחידושי הרשב"א (נדרים ד' מ"ז וב"ק דק"ט), וממילא יש מקום חשש לשיטת הר"ן (נדרים ד' מ"ז) שכתב וז"ל דכי תנן הכא אם מת לא ירשנו לאו למימרא דכיון שנכסים אסורים לו בהנאה לא יזכה בהן כו' ע"ש, וא"כ יש להמתקדשת קנין וזכות בכסף קדושין שהדירה הנאה ממנו וממילא הוי קדושין משום שיכולה לישאל על נדרה, אך אכתי אין שום חשש בזה דהא קיי"ל לדינא (או"ח סתרמ"ט ס"ב) שהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בו דלא הוי שלכם ודלא אמרי' הואיל ואי בעי מתשל הגם דמצוה לאתשולי כדי שיקיים בו מצות נטילת לולב, ובעלמא מצינו דכדמצוה לאתשולי כאילו אתשל דמי (ע' נדרים ד' נ"ט ומכ"ש הכא שאין בידה לשאול על נדרה ומי יימר דמזדקק לה חכם ואדרבה אסור להזדקק ולפרוץ גדר ותקנות הראשונים ז"ל וגם בדיעבד אין לסמוך להתיר נדר עד"ר כי אם בשעת הדחק ויש צורך בדבר, וקיי"ל (יו"ד סרכ"ח סכ"ח) שאינם יכולין להתיר מה שהוא סייג לדבר מצוה והכא גרע גם מנדר של שחוק דפעמים שא"י להתאפק ולמשול ברוחו והכא לא שייך זה

, והנה גם לשיטת הר"ן י"ל לענ"ד, דמה שכתב בההיא דהאומר לבנו קונם שאי אתה נהנה לי כו' בחייו ובמותו ומת לא ירשנו דאכתי נכסים דידיה נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן ע"ש, היינו משום דכיון שאין אדם יכול לעקור הירושה מהיורש, והאומר בני פלוני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה עמ"ש בתורה (ב"ב ד' קכ ו'), אין בידו לסלקו מירושה דאוריתא ע"י מה שיאסר עליו נכסים בקונם ומש"ה נכסים דיורש נינהו אלא שאינו רשאי ליהנות מהן וגם הא קיי"ל דאמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר לקט הוי דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים (תמורה ד' כ"ה), ואילו הכא קיי"ל דלא יירשנו גם היכא שחלות הקונם הוי בהרגע שדין תורה הוא שירשנו ושומעים לדברי הרב דגזה"כ שירשנו, ומש"ה הגם שאינו רשאי ליהנות מהן, בהכרח הוא שלו מכח הירושה, ויש להעיר בזה עפמ"ש בספרי אבן הראשה (סי מ"ח) דכיון שבמכירת העובר לארמאי לכשתלד נפקע קדושת בכורה לא שייך דברי הרב קודמין כיון שמדינא פטורה מבכורה וביארתי שם ליישב ההיא דאמר על הלקט כו' עמש"ש

והגם שמצינו להמ"א (סתרמ"ט סק"כ) שכתב לבאר דברי המחבר שכתב דכיון שהאתרוג אסור באכילה פסול כל ז', דקושיית התוס' "ל"ל טעמא גבי לולב של אשירה משום דמכתת שיעורי' תיפוק לי' שאין בו דין ממון, תירץ המחבר במ"ש שאותו אתרוג כו' אסור באכילה, כלומר דדוקא גבי אתרוג שראוי לאכילה דרשי' לכם שלכם תהא לאוכלו (וכיון שהפסול בגוף האתרוג ראו חז"ל לפסלו כל ז') משא"כ גבי לולב דאינו ראוי לאכילה לא שייך למדרש כן, ואע"פ שאסור בהנאה לכם קרינן ביה" יפלא דלפ"ז הוא סותר להמפורש למעלה בשו"ע הלכה פסוקה שאין חולק עליה וגם המ"א לא הביא שיש חולק בדבר, לזאת נלע"ד לבאר דברי המחבר באופן וסגנון של המ"א, דדוקא גבי אתרוג שראוי לאכילה דרשינן לכם שלכם תהא לאכלו וממילא הוי הפסול בגוף האתרוג כשאין ראוי לאכילה מצד איסורו וכל שהפסול בגופו ראו חכמים לאסרו כל שבעה משא"כ גבי לולב דא"ר לאכילה ולא שייך למדרש כן ממילא כמו שיוצא כל שבעה בלולב שאינו שלו ה"ה באיסור הנאה ויש להעמיס זה גם בדברי המ"א מדלא הביא שזה סותר למ"ש הרמ"א למעלה בשם הרשב"א, וגם אי נימא דבסיום לשון המ"א לא יתכן לפרש כן, אכתי יש לבאר לענ"ד שזה כונת המחבר כדי שלא יסתור המבואר למעלה הלכה פסוקה, ונשמע מזה מכ"ש שאין לו זכיה וקנין כשהדיר הנאה מחפץ וממון שמקודם לא הי' לו זכות ושייכות בזה, ונשמע מזה כי ההלכה המבוארת באה"ע (סכ"ח סכ"א) היא הלכה פסוקה גם לשיטת הסוברין שיכול לזכות במה שאסור עליו בהנאה, וגם כשהמקדש והמתקדשת הם עבריינים ואינם מקפידים על חקי התורה ונהנין מאיסורי הנאה, אכתי כל שאסור בהנאה אינה מקודשת. ובפרט שכל עניני קדושין תלוים בדת משה וישראל בדיני תוה"ק ובספרי אבן הראשה (סכ"ט) כתבתי לחקור היכא שכוללת בנדרה יתר ההנאות, אי תפשי קדושי ביאה דאיסורא במקום