דבר אליהו (קלאצקין) צה

המצור אך לכאו' קשה דהא קאמר לעיל שמקבלת אשה מיד בנה כו' מהו דתימא הואיל ואשה לאו בת חיובא היא כו' קמ"ל" ופרש"י קמ"ל, כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל", ולכאו' י"ל דמ"ש התוס' היינו כשיטת ר"ת שמותר לנשים ליטול ולברך, ודלפרש"י צ"ל דהוי תורת כלי ובלשון פרש"י ד"ה טלטול בעלמא "אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים כו' מה סייג לתורה מצאו בו". יש לפרש דקאמר דהגם דלולי המצוה לא הי' תורת כלי והי' ענין איסור טלטול עצים אכתי מה סייג לתורה מצאו בו, ועדיין מוקשה דהא גם לשיטת ר"ת אא"ל גבי נשים שמצד מצות נטילת לולב דוחה לאיסור טלטול, דהא נשים אינן בחיוב המצוה, עכצ"ל דאמרי' וממילא תורת כלי עליו, וכמפורש בלשון ההג"א וע' חגיגה ד' ט"ז דפריך משום נ"ר דנשים עבדי' כו', וע' עירובין ד' צ"ו תד"ה מיכל

ולכאו' כיון דלולב בכל ימות השנה עומד לכבד בו את הבית וכמ"ש ד' מ' פרש"י ד"ה יצאו דלולב עיקר הנאתו לכבד את הבית (ועמ"ש הר"ן ר"פ לולב הגזול דשמא כדי לעשות מהן חבלין וקופות ולכבד בהן את הבית היו עושין", והתם דהוי אחר שכבר נשתמשו בחג לצורך מצוה, אין להשתמש עכ"פ לכתחילה תשמיש של בזיון, וע' ט"ז או"ח סי' כ"א סק"ב, וגם מיירי ביבש הרבה, העומד יותר לעשיית חבלים), וע' ב"ק ד' צ"ו "האי מאן דגזל לוליבא כו', ועבדינהו חופיא", ופרש"י "חופיא, אשקובא שבו מכבדים את הבית וחולק כל הוצא לשנים, ממילא הוי כלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש שבת ד' קכ"ד פרש"י ד"ה של תמרה לכבד את הבית דאסור משום אשווי גומות", משא"כ לדעת הרי"ף דלדידן דקיי"ל כר"ש דדשא"מ מותר הו"ל מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר", ועמ"ש הר"ן ס"פ המצניע, וא"כ ממילא מסתבר לומר דכיון שבעצם הוא כלי שמלאכתו להיתר ורק מצד שהוקצה למצותו אסור לכבד בו את הבית, והוא עומד לטלטלו ולנענע בו לצורך מצוה. אין המצוה מוציאתו מתורת כלי, ודוקא היכא שבעצם אינו כלי שמלאכתו להיתר, אינו נעשה כלי ע"י המצוה ואמרי' דהוי רק בתורת דחיית האיסור, וכמ"ש התוס' מההיא דיבמות ד' ל"ג, וע' טוא"ח סי' תק"כ וברא"ש פ"ב דביצה אות כ"א דבבית המטות דוקא התירו ומשום פרורין וביו"ט ולא בשבת", ועפ"ז י"ל דהא דקאמר הש"ס טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת", היינו משום דבשבת שאסור לכבד את הבית במכבדות של תמרה ואינו כלי שמלאכתו להיתר, גם כשנוטלו לצורך מצוה הוי מצד שהמצוה דוחה לאיסור טלטול, משא"כ ביו"ט דלולי המצוה הוי כלי שמלאכתו להיתר ורק מצד שהוקצה למצותו אינו ראוי למלאכתו ומש"ה כיון שמצד המצוה ראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו

, ועפ"ז י"ל דמ"ש בירושלמי הניחו בארץ אסור לטלטלו היינו משום דמיירי התם ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת, וע' באורי הגר"א ביו"ד שם שהביא גרסת התוספתא "ר' יוסי אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כיון שיצא י"ח בו אסור לטלטלו". ומש"ה לא שייך לומר דאין מוקצה לחצי שבת, כיון שגם בשעת נטילתו לצורך מצוה הוי מוקצה רק שנדחה האיסור מפני המצוה, משא"כ ביו"ט שבשעת נטילה יש עליו תורת כלי ממילא אין מוקצה לחצי שבת ולהגירסא שלפנינו בתוספתא "יו"ט הראשון של חג כיון שיצא" כו', יש לפרש דדייק וקאמר "יו"ט הראשון של חג" דבעי לכם ואינו יוצא בשאול משא"כ ביו"ט שני שיוצא בשאול, כל היום עומד למצות נטילה, וגם בעל הלולב קעביד מצוה במה שנוטלו ומוליכו להשאילו לאחרים (וע' כתובות ד' נ' ב"מ ד' כ"ט), ועמ"ש הר"ן בהא דקאמר לקמן ד' מ"ו "דאתרוג דלא חזי לבין השמשות לא אתקצאי לביה"ש" כו' דהיינו משום דביה"ש א"ר למצות אתרוג שאפי' לא נטל כל היום אינו נוטלו ביה"ש דכיון דלולב בזה"ז מדרבנן בר מיום ראשון וביה"ש ספיקא הוא וסד"ר לקולא", ולא ניחא לי' לפרש כפרש"י דלא חזי לביה"ש משיצא בו שחרית", משום דגם לאחר שיצא בו ראוי לנטילה לאחרים, ועפ"ז יש מקום לישב הקושיא בהא דקאמר הש"ס ובפלוגתא דר' יוחנן ור"ל דאיתמר הפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים אמר רב כאו"א יוצא בה ואוכלה לאלתר ורב אסי אמר כאו"א יוצא בה ואוכלה למחר כו' מר סבר למצותה אתקצאי ומ"ס לכולי יומא אתקצאי", דהא ביום הראשון חזיא לביה"ש משום דהוי ספיקא דאורייתא, וא"כ כיון דאתקצאי לביה"ש אתקצאי לכולא יומא, וא"כ יקשה דאתרוג שהפריש ביום ראשון לתסר למחר, [ועמ"ש בזה חה"ג זצ"ל בבר"י או"ח סי' מ"א [ועפמ"ש יש מקום ליישב, דדוקא לענין יו"ט שני ושאר הימים שיוצאין באתרוג השאול, דממילא גם לאחר שיצא בו בעל האתרוג, חזי לנטילה ועומד לכך שישאיל ויתן רשות לאחרים לטול ולברך עליו (דמש"ה נוטל לולב של חבירו שלא מדעתו) מש"ה הוצרך הר"ן לפרש דהיינו משום דביה"ש א"ר למצות אתרוג, משא"כ ביו"ט ראשו של חג שאין יוצאין בשאול, וכשכבר יצאו הבעלים חובת נטילה תו אין האתרוג עומד למצותו באותו יום, והגם דאפשר במתנה ע"מ להחזיר, אינו עומד לכך שיצא מרשות בעלים וע' סי' תרנ"ח סק"ה שאח"כ יצטרך לחזור וליתן לבעליו במתנה כו', וממילא ניחא, דביום הראשון בלא"ה לא אתקצאי לביה"ש כיון שכבר יצאו הבעלים י"ח נטילה בבקר (וכן י"ל דאדרבה ביומא קמא דהוי נטילתו מה"ת דממילא מחויב לטלו דוקא כשהוא יום בודאי ולא בביה"ש דהוי ספק לילה, ממילא פשיטא דלא אקצי לולב לביה"ש, כיון שיודע שהחיוב לטול רוקא מבעו"י, ודוקא בשאר הימים שנטילתו מדרבנן הי' מקום לומר דאתקצי גם לביה"ש, ושגם בנטילה ביה"ש יצא חובת נטילה משום דהוי ספיקא דרבנן, לזה הוצרך הר"ן לומר דאכתי אין ביה"ש ראוי למצות אתרוג שאפי' לא נטל כל היום כו'), ועכ"פ מיושב מ"ש בתוספתא דדוקא יו"ט הראשון של חג, משא"כ בשאר הימים שגם אחר שיצא בו י"ח מותר לטלטלו משום דחזי לאחריני, ועמ"ש המ"א סי' ש"ח ס"ק ע"ט ממ"ש התוס' בשבת ד' מ"ו דכיון דחזיא לאחרים שרי לטלטלה ושאני מה שהוא מוקצה מחמת גריעותא כגון מטלניות שיש בהן ג' דמוקצים לעשירים אף עניים אין מטלטלין אותן דהכל הולך אחר דעתו של בעה"ב ע"ש, משא"כ הכא דלבעל הלולב ניחא לי' דליתעבד מצוה בהלולב שלו ונותן להם רשות ליטול בשאלה ולברך עליו ולהגרסא שהביא הגר"א "יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת" עדיין מוקשה דהא כמו"כ כשחל יו"ט הראשון בחול, ועכצ"ל כמ"ש מקודם דדוקא כשחל בשבת, משא"כ מצד טלטול ביו"ט, יש עליו תורת כלי בשעת נטילתו לצורך מצוה, וממילא אין מוקצה לחצי שבת וגם לאחר שהניחו על הארץ לא נפקע ממנו תורת כלי

ולכאו' יש להוכיח ממ"ש הר"ן וא"ת וכי היכי דמסקי' בסוכה דמיתב יתבי' כו' למה לא תקנו בלולב שיטלנו בלא ברכה לאו קושיא היא כו' דלולב איכא איסור טלטול כדאמרי' טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת" דעכצ"ל דגם ביו"ט הוי רק מצד שהמצוה דוחה לאיסור טלטול, ולפמ"ש הא ביו"ט ליכא איסורא כלל, אך גם אי נימא כהסוברין שאין חילוק בין יו"ט לשבת לענין איסור כבוד הבית, אכתי כיון דאיסור טלטול הוי גזירה משום הוצאה כמ"ש בשה"ג פ"ק דביצה, ליכא איסורא ביו"ט כל דהוי לצורך מצוה וכמ"ש סי' תקי"ח, ועכצ"ל דכיון דאנן בקיאין בקביעא דירחא ודבודאי ליכא מצוה בנטילת לולב בשמיני, לא רצו חכמים לתקן שיטלנו בלא ברכה, כיון