דבר אליהו (קלאצקין) צד

וע' ע"ז ד' ל"ח וברמב"ם פי"ז ממ"א דביצה אינו נאכל כמות שהוא חי, וע' ירוש' פ"ק דשבת הלכה ד' וע' ברכות ד' מ"ד אך הא קיי"ל כהתוס' והרא"ש, וגס להמאירי לא משמע לומר דהוי בפלוגתא, וע' ערוך ערך בץ "כי מי בצים החלמון שלהן הוא", וצ"ל "החלבון כמ"ש במאירי, ועמ"ש הלב"ש בחדושי דינים אות פ"ח שהחלבונים מתערבים מיד, והנה מההיא דסנהדרין ד' ה', בל"ז ליכא הוכחה. דכמו שנכשלו אנשי המקום לטעות ולומר דמי בצעים אין מכשירין ולהירושלמי דשביעית ופ"ק דגיטין ה"ב קסברין מימר מי שלק של בצים", כמו"כ היו יכולין לטעות להיפוך שמכשירין הגם שבאמת אינו נחשב משקה, אלא שמפורש בת' הרא"ש כלל ב' וע' ב"י יו"ד סי' שכ"ט ובריב"ש סי' ס"א דהוי מי פירות. וי"ל דהוי כעין דקאמר בחולין ד' פ"ז "בצללתא דדמא", ופרש"י דכשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים", הגם דכשאינו קרוש ומעורבין חלקי המים עם הדם נחשבין דם, וכהא דמצינו דכשנפרשין חלקי המי חלב ע"י העמדת החלב, מי חלב אינן כחלב לענין בב"ח, וה"נ י"ל דכשמפריש ומבדיל מהביצה איזה ליחות מימי צלול, נחשב הליחות ההוא למשקה ומי פירות, משא"כ כשאינו נבדל והוא ביחד עם הביצה (וגם אין דומה ביצה בריאה שגם החלבון שבה הוא גוש ודבוק משא"כ ביצה שנפסדה ובפרט בצים מוזרות) ועפ"ז י"ל מ"ש המ"א סי' שי"ט ס"ק ט"ז לענין היכא שהחלמון יורד למטה עם החרדל, אי מיחשב ב' מינין, וע' סתקי"ג וביו"ד סי' ס"ו לענין דם בצים וסי' צ"ח ס"ז, והקשו דמצד שאין הטעמים שוויין יהא כמבשא"מ, ועפמ"ש י"ל דכל זמן שהן ביחד כתולדתן הן מין אחד, (וע' ב"ב ד' קמ"ג לענין מר שבקישות) וגם עמ"ש התוס' בביצה ד' ל"ט ד"ה משום דכיון שהקדירה נתקנה ע"י התבלין, כשערב זב"ז הוי כאילו מין אחר, וע' שבת ד' ק"ח דאלמלא קליפתן החצונה כו' ושרק ע"י החלבון מתוקנין לאכילה, וממילא אפי' אם היה דין משקה להחלבון, כיון דהוו אכשורי אוכלא אוכלא הוא ומצטרף וכמ"ש המ"א ר"ס ר"י ממ"ש ביומא ד' פ' ופרש"י חולין ד' ק"כ וממ"ש התוס' זבחים ד' ק"ט ועמ"א סי' קנ"ח מפרש"י ברכות ד' נ"ב

ועמ"ש הח"ס חיו"ד תשו' י"ט שאין לומר דבצים משקה ומיחוי וגמיעא בעלמא ומש"ה דוקא בישראל דכתיב ריבוי לאסור צירן ורוטבן אצטריך שריותא, משא"כ לבן נח בלא"ה לא הוי בכלל אכילת אמה"ח, דז"א, דא"כ יקשה דמנלן להתיר אכילת בצים מבושלות לישראל דדלמא לא שרי רחמנא אלא לגומעה חיה ולאפוקי מאיסור צירן, אעכצ"ל דגמיעת הביצה אוכל מקרי ולא משקה יע"ש (ויש שם טעות ניכר בדפוס), ולענ"ד מצד הוכחה זו הי' מקום לדחות דהא כבר ביארו התוס' בחולין ד' ק"כ ד"ה לרבות השותה, דדוקא במידי דבר אכילה דממחי להו ושתי להו אצטריך רבויא, וא"כ לענין גמיעת הביצה חיה שמתחלת הווייתה היא כן, ממילא גם אילו היינו אומרין דהוי משקה, הא שתייה בכלל אכילה ככל מילי דשתייה, וכיון שהתירה תורה אכילת ביצה עכצ"ל שמותרת גם לאחר צלייה ובשול ובלא"ה הא מוכח מהיתר אכילת החלמון דבודאי הוי אוכל גם קודם הבשול, ומהילפותא שהביאו התוס' ד' ס"ד מדכתיב בשלוח הקן תקח לך ולא לכלביך, משמע לי' שגם חלמון הביצה הוא בכלל מ"ש תקח לך ולא לכלביך וכן מ"ש הח"ס דדלמא לא שרי רחמנא אלא לגומעה חיה משא"כ אחר הבישול שהיא אוכל וכמ"ש התוס' בבכורות ד' ו' ד"ה רוטב, דציר שהקפה הו"ל אוכל, צ"ע לענ"ד דשאני היכא שהי' אוכל של איסור ואח"כ המחהו או שיצא ממנו ציר שיצא מכלל אוכל וכשהקפה חוזר ונעשה אוכל של איסור, משא"כ הכא שהביצה מותרת מתחלת ברייתה ולא היתה אמה"ח מעולם (ובפרט אי לאו לאברים עומדת בחייה), תו אינה חוזרת ונאסרת ע"י בישול וצלי' כיון שמותרת מתחלת ברייתה וגוף מ"ש הח"פ לענין הא דמנלן להתיר לב"נ אכילת בצים, ביארתי במק"א דלענ"ד דוקא גבי ישראל סד"א לאסור כל הבא מן החי אף שאינו אבר ובשר ואצטריך ילפותא להתיר, משא"כ גבי ב"נ דילפי' איסור אמה"ח מקרא דאכל תאכל העומד לאכילה ולא אמה"ח, פשיטא דבצים שעומדין לאכילה לא הוי בכלל איסור אמה"ח [ובספרי אמ"ש סי' ל"ג הארכתי בזה]

ונתבאר דמגוף הסוגיא ביומא ד' פ' מבואר דגם ביצה חיה הן החלמון והן החלבון הוי אוכל, וממילא השיעור בכזית, ובלא"ה הא הוי אכשורי אוכלא, וגם כבר הביא הט"ז ס"ס ק"ץ בשם הלבוש דכל ענין הספק בשיעור שתיית יין להתחייב בברכה אחרונה אם די בכזית או ברביעית, היינו משום דדלמא גם בלח משערינן כאילו הוא קרוש ויבש וממילא הוה בלח רביעית וכמ"ש בשבת ד' ע"ז הואיל ויכול לקרוש ולעמוד על כזית", ומה שהקשה הט"ו דהא אדרבה מוכח מדקאמר אביי שם דדוקא דם דסמיך אבל יין דקליש כזית הוי יותר מרביעית וכי מפיק פחות מכזית ליחייב", וא"כ הו"ל להסתפק דשמא בעי יותר מרביעית כדי שכשיקרוש יעמוד על כזית, ועכצ"ל דשיעור רביעית לא הוי מטעם דמשערי' כאילו הוא קרוש, לענ"ד יש ליישב דברי הלבוש, ודלעולם ברביעית הוי כדי שביעה, וע' סוכה ד' מ"ט פרש"י ד"ה מגרוניה "ע"י ששותיהו בלגימות גסות כו' ואינו כאוכלין ששובע שלהם בא במלוי כרס", וע' ברכות ד' מ"ט "ושבעת זו שתייה", ושיעור שביעה ברביעית גם במשקין שאין נקרשין לעולם, רק דלענין הספק דדלמא בפחות מרביעית משום דאיכא כזית, ע"ז כתב הלבוש דכיון דשיעור כזית הוי ביבש, ממילא בפחות מרביעית גם שיעור כזית ליכא, ודוקא ברביעית יש כדי שביעה גם כשלא יעמוד לכזית כשיקרש, וגם כשאינו נקרש לעולם (וגם מבואר בירוש' דשבת שם ובכמה דוכתי דיין קרוש בכזית, ודברביעית לכשיקרש יהא בו כזית) וקצת יש לדקדק מהא דקאמר בנזיר ד' ל"ח "עשר רביעיות הן", ולא נקט לענין ברכה אחרונה להסוברין דברביעית, דעכצ"ל דכשהמשקה סמיך ועב הרבה, אפי פחות מרביעית, כיון שיעמוד על כזית לכשיקרש משא"כ כל הני דחשיב, דדוקא כדי רביעית, ובל"ז י"ל דלא נקיט רק מה שמפורש להדיא בדברי תנאים ואמוראים, ואפי' בפלוגתא הא לא קמיירי (ועפמ"ש אא"ל דהשיעור בעצם בכזית לכשיקרוש), וא"כ ביצה שגם בצליה ובישול אינה מצטמקה ומתקטנת הרבה, ודוקא בביצה טורמיטא, דמעייל לה אלפא זימני במיא חמימי ואלפא זימני במיא קרירי אמרי' דמתזוטרא כי היכי דבלעיתא" (נדרים ד' נ), בודאי השיעור בכזית, ובפרט לפי מה שנתבאר דהוי אוכל והנלע"ד בעז"ה כתבתי אליהו קלאצקין החופ"ק ברעזי סימן נד

המ"א ס"ס תרנ"א כתב וז"ל אמרינן בירושלמי ספ"ג הניחו על הארץ אסור לטלטלו, משמע דס"ל דלאחר גמר מצות לולב אם הניחו על הארץ אסור שוב לטלטלו, וצ"ע דהא קיי"ל אין מוקצה לחצי שבת והאי הוה ראוי בין השמשות עכ"ל, ועמ"ש הט"ז יו"ד סי' רס"ו בענין מ"ש מהרי"ל שהמוהל לא יחזור ליטול האזמל כו' דאחר שנעשה המצוה חזר לאיסור מוקצה, וא"כ לפום דקאמר בסוכה ד' מ"ב טלטול בעלמא הוא ולידחי שבת", ומבואר הלשון דהוי בתורת דיחוי וכמ"ש התוס' דאע"ג דחזי למצוה שייך בי' איסור מוקצה לטלטול מאחר דאין עשוי כלי", וא"כ גם בשעת נטילת הלולב למצותו הוי מוקצה רק שנדחה האיסור מפני