דבר אליהו (קלאצקין) צג

הלב ארי' דלהס"ד ח"ש דאמה"ח אסור בהנ"ה דכיון דלב"נ אסור בהנאה להס"ד ממילא מי איכא מידי כו'

אך כבר כתב במהרי"ל תשו' קס"א וז"ל לר' אבהו אין אסור הנאה באמה"ח, דמדאצטריך נבלה על ישראל קיימא ולא אגוי, דאי לגוי נמי, מנ"ל למשרי לגוי, דההיקש לדם לא נאמר לגוי, וא"כ נימא איכא בינייהו אמה"ח לגוי, ול"ל מכח דלישראל שרי ולגוי אסור, כיון דלישראל אסור באכילה" כו' ע"ש, ועכ"פ ממילא ליכא למימר שיאסר להס"ד הנאת ח"ש דאמה"ח מצד סברת מי איכא מידי כו', דז"א, כיון דגם להס"ד ליכא גבי בן נח איסור הנאה באמה"ח

ומ"ש עוד בלב ארי' שם דלהס"ד דאסור בהנאה אף ח"ש בכלל, הגם דלא חזי לאצטרופי, ולכאו' משמע כן בירוש' פ"ו דתרומות דקאמר מודה ר"ל בא"ה" וע' צל"ח פסחי' ד' מ"ד לענין אכילת חב"פ כשאין שהות ביום לאכול כדי להשלים לשיעור שלם. אך מהירוש' לא מוכח כדליכא שיעור הנאה בפרוטה וע' תשו' רע"א סי' קצ"ז, וא"כ הא משכחת שאין הנאת פרוטה בהשלכה לכלבים וע' בחולין ד' צ"ו תד"ה ור"י שהקשו עמ"ש דאמה"ח צריך שיאכל כזית דאכילה כתיב בי' דלמא הא דכתי' בו אכילה למימר בכזית כו', ומבואר מדבריהם דדוקא מיתור לשון אכילה הוא דילפי' שצריך כזית, וא"כ י"ל דלהס"ד דאמה"ת אסור בהנאה מטעם הלשון לא תאכל, ממילא ליכא יתורא למילף שצריך כזית כשהוא אבר שלם, די"ל דנקט לשון אכילה לכלול איסור הנאה וכשאינו אבר שלם ליכא משום אמה"ח לשיטת התוס' גם בב"נ, דדוקא שיעור כזית נאמר לישראל דוקא, כן יש לתרץ דממ"ש דוקא אמה"ח ולא נקט במה"ח דהא לפ"ז גבי ישראל הוי רק במה"ח, מוכח דמיירי בשיעור שלם דהוי גם לישראל אמה"ח [וגם משמע לישנא דאף כשמושיט אמה"ח כמו שהוא, הגם דלא חזי לאכילה קודם בישול, וע' בדו"ח להגרע"א פסחי' ד' כ"ד דחייב באכילת אמה"ח שלכד"א וכאכילת העצמות, ועפ"ז מדויק מ"ש שלא יושיט אדם אמה"ח לב"נ, דהיינו בשר וגידין ועצמות, ולא קאמר רבותא טפי שאסור להושיט אפי' משהו בשר מן החי, ועפ"ז י"ל דדוקא דומיא דכוס יין לנזיר שהאיסור מוכן ועומד, איכא לאו דלפ"ע מה"ת, ומש"ה נקיט דוקא אמה"ח דבשעת הושטה כבר אסור אכילת האבר, ומדאצטריך למנקט גם כוס יין לנזיר, הגם דידעי' במכ"ש מדאיכא לפ"ע בהושטה לב"נ, עכצ"ל כמ"ש הר"ן דסד"א דשאני אמה"ח שאסור גם להמושיט, וא"כ עכצ"ל דגם להמושיט שהוא ישראל הוא משום אמה"ח, אך זה יש לדחות, דהא גם אי להמושיט הוי רק משים במה"ח, לא דמי לכוס יין דהוי היתר גמור להמושיט, ובלא"ה הא י"ל דאצטריך למנקט כוס יין לנזיר, משום דיוקא דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן, ודאפי' לנזיר שהוא ישראל דוקא כדקאי בתרי עברי נהרא]

ועכ"פ לא מוכח מכאן לענין ח"ש, והגם דפרש"י בסנהדרין ד' נ"ט ד"ה לזה "שכשיצאו מכלל ב"נ להתקדש יצאו ולא להקל עליהם", אכתי מצינו בנזיר ד' ס"ב ד"ה לאתויי מופלא הסמוך לאיש דכותי ואל תתמה משום דבישראל אין מופלא הסמוך לאיש נודרין נדרים מה"ת שכן מצינו בכמה מקומות' כו', וע' תוד"ה הניחא, וכבר מבואר בתשו' הרא"ש דהא דבן י"ג שנה נעשה גדול הוי בכלל שיעורין דהוי הלמ"מ (ואסמכי' אקרא כמ"ש בנזיר ד' כ"ט), וכמו דלענין שיעורי זמן גדלות בישראל השיעור גדול יותר, ה"נ י"ל לענין שיעור כזית וכה"ג, ואין לומר דשאני זמן גדלות, שמצד קבלת עול מצות ותורה המתשת כחו של אדם, הוא אצל ישראל באיחור זמן וע' שבת ד' פ"ו ישראל דדאיגי במצות חביל גופייהו וע' ע"ז ד' ל"א, דז"א, כמבואר ביומא ד' פ"ב רש"י ד"ה בן עשר וע' נדה ד' מ"ה שנתן הקב"ה בינה כו', וכן ממ"ש המפרש שם בנזיר מוכח דלא הוי מצד הך טעמא [ולכאו' מפרש"י מנחות ד' ס"ח, משמע דמפרש דדוקא מצד מ"ש הקריבהו נא לפחתך מהני מיעוטא לומר דלא הוי בכלל הא דאין תמות וזכרות בעופות וא"כ הוי גילוי מלתא בעלמא שהוא בכלל מ"ש הקריבהו וגו', וא"כ לא מוכח מזה לומר שאוסרין לישראל בסברת מי איכא מידי כו']. סימן נג בעז"ה עש"ק מ"ח למב"י שנת תר"ן, ברעזי, כבוד הרב המפורסם בתורה ויראה מו"ה חיים יהודה ליב הכהן בלאשטיין בטיקטין

מה שדרש כ"ת במכתבו בדין גומע ביצה חיה אי הוי אוכל או משקה שהשיעור ברביעית לענין ברכה אחרונה, וכתב דאין להוכיח ממ"ש בביצה ד' ג' דביצה אוכלא, די"ל דהיינו לפי שעומדת לאכילה ע"י בשול ולא לגומעה חיה, וממ"ש בסנהדרין די ה' דמי ביצים אין מכשירין משמע דהוי משקה, וממ"ש באו"ח סי' שפ"ו ס"ז דמשתתפין בשני בצים אפי' חיים משמע דהוי אוכל, כדמוכח מדביצה מטמאה טומאת אוכלין עכ"ד

הנה הדבר מפורש ביומא ד' פ' "דא"ק מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת, ואימא גדי מחוסר שחיטה ואימא בן פקועה טעון קריעה, וא"כ עכצ"ל שאין הביצה מחוסרת בישול, ודגם ביצה חיה הוי אוכל, וע' פרש"י דדוקא כדהוי אוכל כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו ולא מיחסר מידי, והא דלא קאמר דביצה מחוסרת קליפה, דהשיעור הוי בלא קליפתה כדקיי"ל בעירובין ד' פ"ג. והקליפה א"ר לאכילה (ומ"ש שבת ד' ק"ח ע"ש בפרש"י דהיינו החלבון), י"ל דמשכחת שלא נגמר קליפתה, ובפרט לפום דמשמע מפרש"י ד"ה מחוסר שחיטה לא הוא ולא אמו שגם האם אינה מחוסרת שחיטה, וא"כ מיירי כששחט תרנגולת ומצא בה בצים ומשכחת שלא נגמר קליפתן (וכשנגמר החלבון א"צ מליחה מדינא, ואפי' אילו הי' צורך כדי להפליט הבלוע, חשיב אוכל תיכף), ובל"ז לא חשיב הסרת הקליפה חסרון מעשה כ"כ כבישול וקריעה, ועמ"ש התוס' בשבת ד' קמ"ג ד"ה הלכה, דמש"ה גזר ר' יוחנן ביצה שנולדה ביו"ט משום משקין שזבו לפי שהביצה עומדת ליסחט מן התרנגולת ודרך לגומעה חיה, וא"כ מוכח מדקאמר שביצה אוכלא ופירות אוכלא לאפוקי משקין דלאו אוכלא", ודלולי זאת הי' דומה למשקין שזבו, דעכצ"ל דהיינו לפי שדרך לגומעה חי' (וע' ד' ד' דביומא נמי חזיא לגומעה כו') ודגם בגמיעה הויא אוכלא (ואינו ענין להא דא"ר יוחנן שהפירות שעומד לאוכלין נחשב אוכלא דאיפרת וליכא למיגזר שמא יסחוט), רק שיש לכאו' מקום לחקור לדעת המאירי בביצה שם שכתב וז"ל ויש לתמוה כו' דגזר לידת ביצה אטו משקין שזבו כו' הא ר' יוחנן גופי' קאמר דמודים חכמים כו' ולא גזרו בהן משום משקין שזבו הואיל ושאר פירות לאו בני סחיטה וכו' וא"כ לא כל שכן בביצה כו' וי"ל דביצה דמיא להני טפי משאר פירות שהמשקה שלה והוא החלבון מוכנס במקום אחד כמשקה של ענבים וזיתים כו' יע"ש, וא"כ י"ל דדוקא לאוקימתא דר' אלעזר דיליף מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל", מוכח דה"ה כשגומעה חיה (או דהוי יד לאוכל) משא"כ לאיקומתא דר' אבהו דדריש שאוכל שאתה אוכלו בבת אחת ושיערו חכמים כו',