דבר אליהו (קלאצקין) צא

מדרבנן, הגם די"ל דלענין קיום מצוה צריך שיהא בבירור ורק היכא דאיכא חזקת טהרה לכמה ענינים, אוקי גברא בחזקת טהרה גם לענין עבודה וכה"ג, משא"כ השתא בזה"ז דליכא נפקותא לשום ענין. אי נטמא במדרס או לא, והנפקותא הוי רק לענין הסכך, דממילא כל הספק הוי רק לענין קיום המצוה, שצריך שיהא בבירור, וכעין מ"ש לבאר בההיא דקדושין ד' ס"ו, שייך זה רק אי החשש שפסול מה"ת, משא"כ אי הוי רק מדרבנן, דגם לפמ"ש התוס' ד' ג' ד"ה דאמר, לא קאמרי דבכ"מ שפסולה מדרבנן לא קיים אפי' דאו'], וע' ק"נ אות ש' ד"ה ואפי' הן משופין. להקשות על המ"א, דתיפוק דמכלי קאתי ותחלתה היתה ראויה לקב"ט, וי"ל ג"כ דשאני להעמיד הסכך דקיל טפי. והנה גם למ"ש הק"נ דמהרי"ל קאי רק גבי שברי כלים, אכתי צ"ל דחיישי' שמא נטמאו ודממילא ל"מ אפי' כשיעשה איזה שינוי גרוע מלבד עצם הסכוך וע' ד' י"ט היכא דמספקא לן אי עשאה לשכיבה ומקב"ט, וסי' תרכ"ט ס"ז דדוקא כשרוב בני העיר כו' ובמ"א סק"ז, ובביאורי הגר"א זצ"ל הניח בצ"ע דברי מהרי"ל שסותר למ"ש מהרי"ל בעצמו תשו' פ"ג, ואולי י"ל דהגם שפוסק דאין לחוש על מה שמעמידה בדבר המקב"ט, מ"מ שאני היכא שיש לחוש שכבר נטמאה, ומש"ה דייק וכתב דחיישי' שמא נטמאו במדרס, וצ"ע. סימן נא בעז"ה יום א' לחדש ניסן שנת ששון לפ"ק. לובלין. שלו' וברכה ישפות ד' לכבוד ידיד ד' וידיד כל בית ישראל הרב הגאון הגדול הצדיק תפארת ישראל המפורסם בכל תפוצות ישראל פאר הדור ופאר הגאונים כקש"ת מוהר"ר אליהו שליט"א הגאב"ד דק"ק מאו יאמפאל

אחדרשה"ט באהבה רבה כמשפט לכבוד גאונם וקדושתם הרוממה. עתה מרחוק נתודעתי לדעת אשר כבוד גאונו הוציא את ספרו היקר לאור להפיצו על פני תבל הנני לבוא במכתב בקשה לפני הדרת כ' גאונם שיטיב נא בטובו לשלוח לידי את ספרו הטהור, ואציג בפה איזה הערה בספרו היקר אבן הראשה, הנה כבוד גאונו מתרץ בתשו' מ"ו קושיית המהריט"א בפרש"י בכורות ד' מ"ט מקדושין ד' מ"ז מפלוגתא דרב ושמואל במקדש אחותו, ומב"מ ד' ט"ו לענין הכיר בה שאינה שלו, ומבאר שם דרב ושמואל אזלי לשיטתם בב"ק ד' מ"ח דרב אמר הלכתא כת"ק ושמואל אמר הלכתא כרבי וא"כ לרב בסתם מקבל עליו חיוב השמירה ולשמואל לא מקבל בסתם חיוב השמירה. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהא בהגהות אשרי שם מבואר דדוקא בחצירו הוי פלוגתייהו אבל בביתו כ"ע מודים דאפי' בסתם מקבל עליו חיובי השמירה ורק אם אמר לי' הא ביתא קמך גרע, ולענ"ד מוכרח הדין הלז מב"מ ד' צ"ד לענין מתנה שומר להיות פטור מלשלם ומקשה הגמ' אמאי מתנה עמ"ש בתורה הוא, ומסיק הגמ' ד דשאני הכא דמעיקרא לא שעבד נפשי', ואי תימא דבסתם לא מקבל עליו חיוב השמירה, א"כ אין אנו צריכין לכל זה לפי ההלכה דהלכתא כרבי) ואדרבה כ"ז שלא קבל בפירוש חיובי השמירה הוא פטור, ודוחק לומר משום דסברת הפוסקים כרבי הוא דהוי כאילו התנה בפירוש וע' בהה"מ ה' נזקי. ממון פ"ז ה"ה, וא"כ מיירי שם על אופן הלז בסתם ומקרי מתנה כו' כי הטעם הוי כאילו התנה, אך זאת בודאי לא הי' סברא מעולם דמקרי מתנה עמ"ש בתורה דעדיין לא נכנס כלל בגדר שומר, ורק דאם הדין דבסתם חל עליו כל חיובי השמירה לכן אסיק הס"ד של הגמ' דמיקרי מתנה עמ"ש בתורה, וע' ב"מ ד' מ"ג תד"ה מאי אריא הוציא, קושייתם מלקמן בהזהב ותירוצם מכספים דאין להן שמירה כו', דמוכח ג"כ מזה דחל חיובי השמירה אפי' בסתם, והרבה אריכות נמצא אצלי בענין הלז אך לע"ע אקצר לפני הדרת כבוד גאונו, ידידו המברכו בחג כשר ושמח המשתחוה מול הדרת גאונם מרחוק, יעקב יוסף הכהן הורוויטץ [אח"כ רב בוולאדאווקא וכעת בטשעלסי, מאסס. בארצות הברית]. תשובה

מ"ש כבודו מהס"ד בב"מ ד' צ"ד ליתא, דהתם תנן "דמתנה ש"ח להיות פטור משבועה", ומבואר שיפטר רק משבועה ולא כשיהיו עדים שפשע וא"כ אדרבה קבל על עצמו חיובי השמירה ומ"ש מע"כ ממ"ש התוס' בב"מ ד' מ"ג. הנני להשיבו דלכאו' יש להבין מה שהקשו שם התוס' דמה הועילו במה שתקנו כו' דאי מעות קונות יאמר מוכר נשרפו חטיך בעליה השתא דלא קנו יאמר נשרפו מעותיך בעליה", דמאי קושיא, דהא י"ל דלא חשו חכמים לתקנת מאן דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה. שהקדים ליתן מעות שלא לצורך הקנין, וכעין מ"ש התומים סי' צ"ב סק"ט דמש"ה לא אמרי' דכשזה חשוד שכנגדו נשבע ונוטל אלא היכא שלא הי' יודע תחלה כשעסק עמו שהוא חשוד, דכשידע שהוא חשוד, איהו הוא דאפסיד אנפשיה, וע' ב"מ ד' ט"ז, ועמ"ש הרא"ש פ' ע"פ דדוקא בטבול ב' שהוא של מצוה חששו חכמים לתקן כו', וה"נ יש לחוש רק לתקנת זה שנותן מעותיו לצורך קנין של תורה, ומדהקשו התוס' דמה הועילו במה שתקנו כו', עכצ"ל דהגם שהפקיעו חכמים קנין מעות, מ"מ כיון דמהני קבלת מעות לענין שיעמוד החוזר בו במי שפרע, הוי הקדמת נתינת המעות לצורך הקנין, שקרוב הדבר שלא יחזור בו המוכר כדי שלא יעמוד במש"פ, וממילא גם לענין חיוב שמירה, לא דמי לסתמא דעלמא כשאין לי מזה תועלת, דמסתמא אין מקבל עליו חיוב שמירה, משא"כ הכא דניחא לי' לקבל נטירותא ושלא יפשע בהמעות שהוא לטובת המוכר ג"כ, שע"י קבלת המעות, לא יחזור בו הלוקח ממקחו ויהא המעות שלו, אך הגם דלא מוכח מכאן, כבר הובא דברי ההג"א לדינא בש"כ סי' רצ"א סק"ח וע"ש בנה"מ סק"ב ממ"ש התוס' בב"ק ס"פ החובל, ודבמקום שצריך שמירת בעלים כשנותן לידו הרי מוכח מענינו דהוי לשמירה

ומ"מ י"ל כמ"ש בספרי, דהא דקאמר רב במקדש אחותו "דמעות חוזרין דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון, ונימא לה לשום פקדון סבר לא מקבלה מיניה", היינו משום דרב לטעמי' דקאמר בב"ק ד' מ"ח דהלכתא כת"ק שאם הכניס ברשות בעל החצר חייב, ומש"ה כשיאמר לשם פקדון לא תקבל ממנו המעות לפי שלא תחפוץ לקבל על עצמה אפי' אחריות דפשיעה (ולא יחפוץ להגיד בפירוש שפוטרה מתורת שמירה אפי' מפשיעה), והשתא שקבלה ממנו בתורת קדושין, הוא חושב בדעתו דכיון שהכל יודעין שאין קדושין תופסין באחותו והוי פקדון הוי כסתמא דמקבלה עלי' נטירותא לענין פשיעה. משא"כ לשמואל לטעמי' דאמר הלכתא כרבי דבסתמא לא מקבל עליה נטירותא, ממילא דוקא כשנותן בפירוש לשם פקדון אמרי' דכשנותן ליד הנפקד בביתו מוכחא מילתא דהוי בתורת שמירה, משא"כ הכא דליכא אומדנא והוכחה שקבלה בתורת שמירה, דהא אדרבה מש"ה לא נתן לה לשם פקדון משום דסבר לא מקבלה מיניה, והגם שהיא לא גלתה דעתה שאין רצונה לקבל בתורת שמירה מ"מ לא עדיף מסתמא דחצר, והגם דממילא י"ל דסבר לא מקבלה