דבר אליהו (קלאצקין) ט

היינו משום שעל מתו מצטער ביותר ואתי לכבות במזיד משא"כ גבי ממון אמרינן להפך, דאי שרית ליה, מתוך שהוא טרוד להציל ישכח ויבוא לכבות בשוגג ע"ש. ומוכח מזה דלא חיישינן שבשביל הפסד ממונו יעבור עבירה במזיד, דאלת"ה היה לנו להתיר להציל ממונו יותר ממזון ג' סעודות כדי שלא יכבה במזיד כמו שהתירו במת. ולענ"ד אין מזה הוכחה. דהאיש שיחוס על ממונו ולא ישגיח על האיסור, גם כשנתיר לו להציל כל עניני מזון, אכתי אפשר דאתי לכבוי כדי להציל את ביתו והונו בשלימות, וכל התקנה למנוע שלא יבוא לכבוי שייך רק אצל מי שאינו חס על ממונו במקום איסור, ושפיר קאמר שאם יתירו לו להציל הרבה ויותר ממזון ג' סעודות ישכח ע"י טרדות ההצלה ששבת הוא ואתי לכבוי, רק שהוקשה להתוס' הא דקאמר דאי לא שרית להציל מתו מפני הדליקה אתי לכבוי, כיון דלא אתי לכבוי אפי' בכדי להציל את ממונו, ומי דאתי לכבות בשביל הצלת מתו אכתי אתי לכבוי בשביל הצלת ממונו, ותרצו התוס' שעל מתו מצטער הרבה ויבוא לתקנת כבוי גם מי שלא יבוא להכשל בחילול שבת בשביל הצלת ממונו. [ובלא"ה שאני היכא שיודע לכל שחלל שבת דמירתת ומתבייש ואיכא מורא בו"ד עי' ברכות דף כ"ח וב"ק ד' ע"ט. משא"כ כשמכבה בשביל הצלת מתו שיהיה לו אמתלא והתנצלות שהוא טרוד בדבר מצוה להציל המת מבזיון]

ומ"ש עוד בשע"ת שם להוכיח ממ"ש התוס' ב"מ ד' ל' ד"ה אפקרה ושבת ד' י"ח דאנן סהדי דמפקיר לכליו ולבהמתו כדי שלא יעבור על שביתת כליו ובהמתו בשבת ומבואר בט"ז (ה' שבת ס' רמ"ו סק"ה) שצריך שיהא הפקר גמור כדי שיוכל כל אדם לזכות בו. ומוכח מזה שיש לכל אדם מישראל חזקת כשרות ואנן סהדי דמפקר לה כדי להנצל מאיסור, הגם שעי"ז יוכל להפסיד כל ממונו, לענ"ד אין הוכחה ממי שבא לשאול לחכמים כדי שלא יכשל באיסור, ושמורין לו חכמים להפקיר בפיו ובלב שלם, ורק לפי שאינו מוצא בפני מי להפקיר, הוא מוכרח להפקיר בינו לבין עצמו, ואיש מצוין בכשרות כזה אנן סהדי דמפקר לה כו', ובפרט כשמפקיר בפני א' שיתברר מזה כשרותו

עוד הביא בשע"ת שם להוכיח ממ"ש ביו"ד סי' ק"ס בשם הרשב"א על אחד שהעידו עליו שהלוה לישראל בריבית קצוצה, וכבר מת, ורוצה לפסול השטר שהוא חתום כל שהדבר מפורסם שהוא אפטרופס של עכו"ם תלינן שהמעות של עכו"ם דאוקי גברא בחזקת כשרות, וכ"כ בש"ע חו"מ ס' ל"ד סעי' י"ב, ולענ"ד שאני התם דלא שביק התירא ואכל איסורא, וע' ש"כ (סי' ק"ס סקל"ג וסי' קס"ט סקע"ה) שנאמן המלוה בלא שבועה שהלוה דרך היתר, ומשום שבנקל לעשות דרך היתר, ובודאי לא שביק התירא ואכיל איסורא להלות בר"ק. וממילא מוכח ממה שהלוה בר"ק שהמעות של עכו"ם, ואדרבה ממ"ש דדוקא כשהוא מפורסם שהוא אפוטרפוס של עכו"ם תולין דשל עכו"ם הלוה ברבית, מוכח דחזקת כשרות של סתם אדם מישראל לא אלים כ"כ, ודכיון דחזקה דכל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו אתרע חזקתו, ומפורש בש"ע דדוקא כשהעידו על אדם שמוחזק בכשרות שהלוה ברבית לא נפסל שתולין לומר שבדרך שאין בו איסור הלוה, משא"כ אינש דעלמא דהגם שכשר לעדות כ"ז דלא אתרע חזקתו אין חזק"כ שלו מבוררת

ומ"מ לענין מכירת בשר כשר שהאמינו תורה לכל אדם כבר נתבאר דהוי חזק"כ מבוררת וגם להאוסרין כשהגיד ע"א ששחט שלא כהוגן והוא מכחישו, היינו דוקא משום דבהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת, וכמ"ש הט"ז סס"א, והגם דשאני התם דמיד ששחט הוי כמו שבא הוא תחלה לפני ב"ד להעיד ששחט כהוגן, אכתי יש להסתפק גם בנ"ד אי נאמן להוציאו מחזקת כשרות. הגם דלפמ"ש השיבת ציון ת' כ"ד דהכחשת שוחט לאו כלום כנגד דברי הרב. ה"נ שאין בהכחשת הקצב ממש להכחיש דברי השוחט הממונה להשגיח על השחיטה. לענ"ד צ"ע הוכחות הש"צ שם ממ"ש ביו"ד ס' קפ"ה כשאמרה פלוני חכם טיהר הכתם והחכם אומר שמשקרת, דהא שאני התם שתולית בשם החכם והחכם מכחישה, משא"כ בנידון השאלה של הש"צ שלא תלה השו"ב הכשרו ע"פ דברי הרב, רק שאמר שמעולם לא הודה לפני הרב שהאכיל טריפות וכדומה. וכן מ"ש הש"צ שם דלא מיבעיא לדעת הטור יו"ד ס' קכ"ז דמ"ש כל שבידו נאמן היינו שנתנו בידו לשומרו והוי כבעליו, דבודאי הרב נאמן, רהא הוא עומד על כך להשגיח על השוחט, צ"ע לענ"ד דהא בנידון דידיה לא נתברר להרב שום ריעותא בשעת השגחה על השו"ב, רק שאמר שהשו"ב בשעת חליו התודה לפניו, וגם שאני כשנתן בידו לשמור, וכמ"ש דמהימן עלי' כבי תרי (וגם אפשר דממילא אין שם על לב לדייק כ"כ לפי שסומך עצמו על השומר), משא"כ בנ"ד י"ל שאינו נאמן אלא לאסור הבשר כשהשגיח ע"ז, ולא לפסול השו"ב, ואטו הוא חפץ המופקד בידו לשמירה, ועמ"ש החו"ד דדוקא כשמסרו בעלים ביד מי שיכול לאסרו דהימנוהו. וכן יש לחקור בנ"ד כמ"ש, הגם שהיה הקצב מחויב להראות להשו"ב מקום החתך שאפי' לפי דבריו לא היה לו רשות לסמוך על עצמו, וממילא אין להקצב דין תורת בעלים, דשייך דוקא היכא שהבעלים עצמם יודעין ולא כשצריך לשאול להשו"ב. אכתי יש לחקור לענין להוציאו מחזקת כשרותו

ועמ"ש הש"כ ר"ס קי"ט דדוקא טבח שוחט שבקל יכול לעשות שהיה או דרסה צריך שיהא מוחזק בכשרות, משא"כ קצב מוכר בשר דעלמא, ועי' מרדכי ריש חולין דמשום דבהמה בחייה בחזקת אסור עומדת, צריך שהשו"ב יהי' מוחזק לנאמן ביותר, ועי' ס"ס ס"ה דדוקא לענין גה"נ (שיש טורח לחטט עי' חולין ד' צ"ג, ויש חשש התרשלות ועי' תוס' פסחים ד' ד') צריך שיהא מוחזק בכשרות, משא"כ בעלמא ועי' שבת ד' ל"ב פירש"י ד"ה ונמסרו לע"ה, שלא מסרו לב"ד למנות שומרים לדבר, והאמינה תורה את כל אדם עליהם. [וע"ש בפירש"י דאע"ג דתיקון רבנן דמאי כו', ולכאורה לפמ"ש התוס' בפסחים ד' מ"ט, ד"ה וי"א, ובסוטה ד' כ"ב, יש לפרש דמיירי בע"ה כזה שאינו חשוד על המעשרות, וכדמצינו שאמר ר"ע כשהייתי ע"ה כו', הגם דהוי צנוע ומעלי עי' תוס' כתובות ד' ס"ב ד"ה דהוה. והיינו מ"ש שבשביל ב' דברים ע"ה מתים על שקורין לארון הקודש ארנא ועל שקורין לבה"כ בית עם, שרק לענין זה הם ע"ה שאינם מכבדין התורה ולומדיה, ועי' חגיגה ד' כ"ב שאם אתה אומר לו טמא אומר לך שלי טהור ושלך טמא, לפי שאדרבה חושב עצמו למדקדק במצות ביותר, ומסוג ע"ה כזה קאמר התם כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מע"ה כו'. ויתכן ג"כ לפרש דמשום איבה ב"ד מקבלין עדותן, ומ"מ לא יוציאו ממון ע"פ עדותן. ולא יתודע להעד ע"ה שהטילו ב"ד ספק בעדותו, לפי שיחשוב שהבע"ד שהעיד לזכותו הפסיד מטעם אחר, והוא לא ידע טעם הפס"ד] ועכ"פ כיון דמדינא הוי לעכובא שיהא הקצב מוחזק בכשרות, וכ"ז דלא אתרע חזקתו הוא בחזק"כ, ממילא זה שלא נשמע עליו שמץ ריעותא מעולם אפשר שאין ביד השו"ב לפוסלו

ואפי' הנך דמהימן להו השו"ב כבי תרי ואינן חושדין אותו שאומר כן מצד שיש לו טינא על הקצב, ג"כ יש לחקור אי אסורין לקנות בשר כשר אצל הקצב ההוא, דהא גם לפי דברי השו"ב, הוי רק אומדנא דמוכח שרצה להכשיל ולא עלתה בידו זממו הרעה, וכבר מבואר בנ"ב מהד"ת חלק יו"ד ת' ר"ד דכיון שלא נתקיימה מחשבתו הרעה אשר זמם לעשות הגם שהמניעה לא היתה מצדו רק מצדה מי יכול לדון על המחשבה,