דבר אליהו (קלאצקין) י

דאפשר שהיה פורש והיה חוזר בו (עי' מנחות ד' מ"ד באו כו') ודלא הוי בכלל מ"ש שקלקל המשודך מעשיו, ועמ"ש בספרי אה"ר בפתח דבר בהא דקאמר יומא דל"ח דשוב אינו חוטא שנאמר רגלי חסידיו ישמור דהיינו לשמרו מן החטא בפועל ושלא יעלה בידו להפיק זממו ומחשבתו הרעה והא דקי"ל סי' קי"ט סעי' ט"ז בטבח שהיו מעשיו מוכיחין שהיה רוצה להכשיל הצבור להאכיל טרפות כגון שחתך הסרכות מסלקין אותו, הגם שעדיין לא האכיל הבשר ולא הפיק מחשבתו הרעה, וגם אין הטריפות ברורה שע"פ רוב מתכשרות, ומקור הדברים מתשובת הריב"ש סי' קי"ג וע"ש שראה בצלעותי' סרכות תלויות, והחשש טריפות רק מצד שאין אנו בקיאין ע' סמ"ע ס' רל"ב ס"ק כ"ח ויו"ד סי' פ"א ס"ב, כבר מפורש בריב"ש שם דהוי עובדא בבודק הממונה מהקהל, ודגם כשלא נחשד להאכיל איסור רק שמנבל הבשר ומפסיד לבני העיר מסלקין אותו בלא התראה, כמ"ש בב"מ ד' ק"ט, לפי שיש להם להשתדל להזדרז במלאכתן הואיל והעמידו אותו הצבור עליהן, וכ"ש אם הוא חשוד להאכיל טריפות כשעשה שלא כפי מה שמוזהר לעשות כפי שמינו אותו הצבור עליהן (ועי' סמ"ע דגם כששוחט בחנם הוי הסילוק קנס להטבח, משום דזמנין שיטול שכר, וגם יש לו טובת הנאה שמחזיקין לו טובה, עי' תוס' פסחים ד' כ"ב, ומסלקין אותו מהתמנותו כשמפסיד ממון ישראל ועובר בבל תשחית) והיינו מ"ש הריב"ש דהגם שאינו מחויב לשלם מה שהפסיד הבהמה לפי שלא אסרוה אלא מפני חשד וספק, מ"מ מסלקין אותו, ובש"כ ס"ק ל"ב דאע"פ שמכח מעשיו של הטבח הוצרכו לאסרה מ"מ כיון שאינו אלא ספק טריפות מצי למימר דלמא כשירה היא והמע"ה, ולכאו' יפלא דהא אי הוי טרפה בודאי לא הפסיד להבעלים, שגם בלא מעשיו היה הבשר טרפה, ועכצ"ל משום דלא הוי הטרפות מדינא ורק בתורת קנס כמ"ש בלשון הש"כ שמכח מעשיו הוצרכו לאסרה, ועכ"פ מבואר דדברי הש"ע הנ"ל שמקורן דברי הריב"ש הוי רק לענין שמסלקין אותו הצבור מהתמנותו

אלא שמצינו להרשב"א ת' שפ"ב הובא בב"י סי' קי"ט בקצב ששמעו עליו ששם ידו דרך הושט כדי שיבדוק הבהמה קודם שיבדוק הבודק, פסול הוא כל שנחשד להאכיל טריפות ולהסיר הסרכות כו' ע"ש. והתם בשעה ששם ידו אינו יודע עדיין אם יש סרכא, וסירכא המנתקת ביד שלא יכירנה הבודק היא סרכא קלה שע"פ הרוב תעבור בקליפה ומיעוך קל. ועי' ב"י אי מודה הרשב"א לסברת מר יעקב גאון להכשיר סירכא הנתקת ע"י הכנסת יד הטבח, ועי' רשב"א ת' ש"ד אם מותר למשמש סרכא באצבעותיו לראות אם תהא נמוחה שצריך להתרחק מזה, ואם יעשה כן אחר התראה נסלק אותו, הגם שיש מקילין בזה ובפר"ח סקי"ט הביא מ"ש הרשב"א בעצמו ת' כ' ותרל"ב דסגי בקבלת דברי חבירות ולכאו' י"ל דשאני התם דנהי דאינו נאמן לומר שוגג הייתי מ"מ ליטא הוכחה שהזיד, והוי רק ענין פשיעה וקלות שלא נזהר לדקדק, משא"כ כדמוכח שהזיד, וכבר בארתי בספרי אבן הראשה ס' ל"ז בטעם מה שהחמיר הרשב"א דכיון דאמר סוף קדושין הכשר שבטבחין כו' ופירש"י ספיקי טרפות באות לידו וחס על ממונו ומאכילן ועי' ביצה ד' כ"ה מקטע רגליהן דקצביא כו', מש"ה כיון שהם חשודין והכל מוכרחין לסמוך עליהן, יש להחמיר עליהן כשיצא תקלה מתח"י משום דאי לא מסתפי טובא יבואו תמיד להכשיל ולהתנצל באמתלאות שקר וכל תקנתם הוא החומר שלהם מה שמחמירין עליהן כשנמצא בם שמץ דבר, וכעין הא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ומש"ה מחמירין עליו גם כשנתברר שרצה להכשיל

ועמ"ש בעבודת הגרשוני ת' ט"ו בטבח שמכר בשר שלא הודח ולא נמלח יותר מג"י אחר שחיטה שאין להעבירו מאומנתו משום דדמי למ"ש ס"ס ס"ד כשנמצא אחריו חוט או קרום כו' משום שאין איסורו אלא מדרבנן, ולכאו' שאני התם דליכא חימוד ממון שאין מרויח ממה שלא נקר כדין דלגבי ישראל הקונה אינה פחותה בדמי' ע"י מה שהוא מחותכת הרבה ע"י הנקור עי' חולין ד' צ"ד וכיון דליכא בזה ריוח ממון הוי זה רק ענין קלות והתרשלות שלא רצה לטרוח לנקר, ואפי' יצא מתח"י חלב כזית בב' וג' מקומות אין הוכחה שהזיד אלא שפשע, ודגם השכחה בזה הוי ענין פשיעה, לפי שמוטל עליו לדקדק (ועי' תמיד ד' כ"ח שאפי' על אונס שינה כו') משא"כ בזה שמכר בשר שלא נמלח יותר מג"י, והעלים מהקונה שאסור לאכל הבשר מבושל אלא צלי, נראה ממעשיו שרצה להעלים במזיד מחמת חימוד ממון, וגם כדנימא שאינו חשוד אלא להכשיל הקונים באיסור אכילה מדרבנן (דבשוגג א"צ כפרה וע' נה"מ סי' רל"ד, ועמ"ש התוס' ע"ז ד' כ"ב בענין איסור לפ"ע כשמכשילו באיסור מדרבנן, ועי' מו"ק ד' ה' ומש"ש) אכתי הא ממילא חשוד הקצב המוכר להכשיל הקונים באיסור טריפות דרבנן, וכן משמע ממ"ש הרשב"א ת' שפ"ב דלענין החשד ששם ידו דרך הושט זה ודאי פסול כו' ואולי י"ל דמיירי הרשב"א כשרגיל לעשות כן, ועי' ד"מ סק"ד וברמ"א דכשהוציא טרפה תח"י דוקא כשמוחזק בכך ושכן כתב גם הריב"ש (לכאו' הריב"ש לא מיירי לענין חשד האכלת איסור דוקא אלא לענין כשנבל הבהמה שמפסיד ממון הבעלים דמסלקין אותו כשמוחזק בכך). ומ"ש בלשון הרשב"א דלענין החשד כו', ומשמע דאינו ודאי שהאכיל טריפות, י"ל דמ"מ גוף הענין ששם ידו תמיד כו' היה דבר מפורסם

והנה הגם דשאני בשר שלא נמלח יותר מג"י דקיל טפי בעיני הקצב כיון שהבשר כשר לאכילת צלי, משא"כ בנ"ד דהגם שענין ההעלמה בבדיקת ביה"כ הוי רק איסור דרבנן וע"פ רוב נכשרין אחר הבדיקה מ"מ אם היתה כונתו להעלים מלבדוק מטעם חשש שמא תטרף ממילא הא רצה להעלים ולהכשיל באיסור טריפות, אכתי גם בנ"ד י"ל שלא רצה להאכיל טריפות ורק מצד קלות הדבר בעיניו ומצד שרואה שרובן יוצאין בהכשר ובהיותו נחפז למכור הבשר על ש"ק לא דקדק בדבר (ועמ"ש המ"מ פ"א מאישות ה"ד שאם לא היתה כו' באיסור מה"ת לא היו סומכין על חזקה זו דאיסורא דרבנן כולהי אינשי לא זהורי בי', וצ"ל הכוונה דאס"ד דלא הוי בכלל איסור קדשה דקרא ממילא אין האיסור ידוע לכל וע' ב"מ ד' ל"ג ב"ק ד' צ"ה, א"נ שהאיסור קל אצלו ואיננו זהיר בו מצד שיצרו תוקפו כמ"ש גזל ועריות נפשו של אדם מחמדתן)

וע' רא"ש כלל כ' סי' כ"ט דדוקא כשהוציא טרפה מתח"י ב' וג' פעמים משא"כ בפ"א דמהני קבלת דברי חבירות משום דאפשר שלא הזיד רק שפשע. ובבאה"ט סק"כ בשם מהרש"ל דבפעם א' חשבי' לי' מכשול ויש להזהירו שלא יעשה כן עוד וגם לפום דקיי"ל כהש"כ דאפי' בפ"א מעבירין אותו איכא בנ"ד טעמים להכשירו כיון דאפי' לפי דברי השו"ב הוי רק אומדנא שרצה להעלים. והגם דמצינו כתובות ד' ט' דשאחד"א גם היכא שאין האיסור ברור מ"מ י"ל דלענין מה דמהימן לי' כבי תרי. הוי דוקא כשזה מעיד בבירור. ולא מה שמבין שרוצה להכשיל ולא הכשיל, וכיון דהוי ענין דיעבד לקפח פרנסת הקצב אינו ענין למ"ש בחו"מ סי' צ"ב ס"ה דגם כשאינו נפסל אין לעשותו עד לכתחילה (וע' יד אפרים בשם הפמ"א שישבע שהסתם יינם שהי' בידו כבר מכר לא"י. והחשוד למכור סתם יינם א"ח על השבועה ובנ"ד ל"ש זה לפי שעי"ז אפשר לגרום שישבע לשקר שיתקפנו יצרו שאין אדם מעמיד עצמו בדבר הנוגע לפרנסתו ובזיונו המרובה) וכיון שזה כשבע שנים שעוסק