דבר אליהו (קלאצקין) ח

עדים והעידו שהי' המקוה חסר קודם הטבילה ר"ט אומר כשרה העבודה מידי דהוה אבן גרושה ובן חלוצה ואהא קאי המשל עכ"ל. ולכאורה יפלא דאכתי לא יתישב הא דקאמר ר"ט בדין מקוה שנמדד ונמצאת חסרה לטהר כל טהרות שנעשו ע"ג ומייתי משל ממי שעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא ב"ג כו' דהא העיקר חסר מן הספר הפלוגתא במקוה שטבל בה כהן ועבד כו'. דדוקא לענין זה שייך המשל דהי' עומד ומקריב כו'. וע"פ האמור יש מקום ליישב דר"ט קאמר משל לעומד ומקריב כו' דמוכח מזה דגם כשנתברר אח"כ שהיתה המקוה חסרה מ"מ כשרה העבודה מצד שבשעת טבילה לא נתברר עדיין פסול המקוה, דוגמת המשל לעומד ומקריב כו' ונודע שהוא ב"ג כו' וכיון דמהני חזקת המקוה לענין מה שטבל כשעמדה בחזקתה גם כשנתברר אח"כ שהיתה חסרה מש"ה גם לענין טהרות שנעשו ע"ג אזיל בתר חזקת מקוה משום שאין הטבילה כרוכה ותלוי' בחזקת טומאה של הטובל כיון שיש מציאות השתמשות בחזקת מקוה לענין הכשר עבודה וממילא שייך לומר מקוה זו בחזקת שלם עומד כו', ור"ט מדמי לה לעומד ומקריב ע"ג המזבח ונודע שהוא בע"מ וממילא גם לענין טהרות שנעשו ע"ג אין מקום לילך בתר חזקת מקוה כיון דכל ענין המקוה הוי רק כדי לטהר מטומאה ואוקי בחזקת טמא כיון דל"מ הכשר חזקת המקוה אפי' לענין הכשר עבודה ובזה מתבאר הא דקאמר בירושלמי [פ"ח דתרומות] ומקוה לאו ספק הוא א"ר חנינא זאת אומרת פסול משפחה צריך ב"ד, דהיינו שכיון שפסול משפחה צריך ב"ד וקודם שמתברר בב"ד הפסול עבודתו כשרה הגם שנתברר אח"כ שהיה פסול וממילא דה"ה דכשטבל הכהן במקוה חסירה קודם שנתברר בב"ד שהיא חסירה עבודתו כשירה וממילא שייך לומר העמד המקוה בחזקתה כיון שאין חזקת המקוה תלוי' בחזקת טומאה של הטובל, דהא לענין עבודה מהני חזקת המקוה להכשיר העבודה גם כשנתברר אח"כ שהיתה חסרה בשעת טבילת הכהן. ובלשון הרמב"ם פ"ד מביאת מקדש שכהן שעבד ואח"כ נודע שהי' טמא אם היא טומאה ידועה כל הקרבנות פסולין שהרי עבודתו חולין, הרי דגם זה הוי בכלל חילין וממילא שייך לדמות זה להיכא שנמצא אח"כ שהוא ב"ג, ויש ליישב גם לשיטת הרמב"ם (פ"ו מביאת המקדש) דגם כשעבד אחר שנודע שהוא חלל עבודתו כשירה בדיעבד. וא"כ יקשה לכאו' דליכא נפקותא במה שמעמידין המקוה בחזקתה שהיא שלימה לענין הכשר העבודה. דאי נימא לדמות מה שטבל במקוה חסירה להיכא שנבדק ונמצא חלל, אין נ"מ בזה במה שמעמידין המקוה בחזקתה. די"ל דאכתי איכא נפקותא בחזקת המקוה דממילא כ"ז שלא נתברר שהיא חסירה טובל בה כהן טמא ועובד לכתחילה ואין צריך לברר ולמדוד אותה שמא היא חסירה, כיון דגם אי קמי שמיא גליא שהיא חסירה אין קפידא כל שלא נתברר לנו שהיא חסרה

ועכ"פ נתבאר דלענין מכירת בשר כשר שהאמינתו תורה לכל מי שמוחזק בכשרות והוי לענין זה בתורת עד (עיין יבמות ד' פח) איכא חזקת כשרות מבוררת גם במקום הפסד ממון, ומעשים בכל יום במכירת קצב בשר שלפעמים נמצא אצלו טריפות יותר מכשירות ובכל זאת הוא נאמן למכור כשירות כמ"ש הנוד"ב אה"ע ת' ס"ט. ואי נימא שבמקום חשש הפסד ממון ליכא חזקת כשרות מבוררת. ודהויא רק חזקה דאתיא מכח רובא הו"ל לחוש במקום שרוב הבשר הנמצא תח"י הן טריפות

והנם דמצינו לענין עדות דמפסל נוגע בדבר משום שחשוד לשקר (כמ"ש הש"ך סי' ל"ז ס"ק א') ומוכח מזה לכאו' דליכא חזקת כשרות כל שהוא נוגע בדבר ובפרט בנגיעה של הפסד ממונו. [ובקצה"ח הביא ממ"ש מהריב"ל דגם כשנוטל שכר להעיד אין עדותו בטילה מה"ת הרי דאינו חשוד לשקר בשביל הנאת ממון לענ"ד יש מקום לומר דגם להש"כ יש לו חוקת כשרות אף במקום שהוא נוגע בדבר. רק שאין הנוגע בתורת עד כיון שהוא כבעל דבר שמעיד גם לעצמו (וכשמעיד לחובתו לא גרע מסילוק דמועיל וכסברת הנה"מ). ומ"ש הש"כ שם וז"ל ואע"פ שאפשר לקיים דברי הע"ש ולומר דהיכי שיש לו הנאה ומקרי נוגע חשיב כקרוב אבל היכא דמעיד לחובה לאו נוגע הוא ולא חשיב כקרוב מ"מ אין זה עיקר והעיקר כתירוץ הראשון של מהר"ם מלובלין וכ"כ הרמב"ן בחדושיו וז"ל לא ניחא לי' לשווי' נפשי' לוה רשע ולא ישלם קשיא לי' לר"י הלוי ז"ל והא לאו דעדות שקר חמיר והיכא חשדינא לי' דעד שקר נמי רשע מקרי וניחא לי' דה"ק לא לקרוייה אינשי לוה רשע ולא ישלם ולהוציא ידי הבריות מתכוין עכ"ל. י"ל דכונת דברי הש"כ הוא רק לסתור מ"ש מהר"ם לובלין דכל דבר שיש לאדם הנאה בו יש לו דין עד הקרוב שפסול לעדות אפי' ידעינן בודאי שאינו משקר בעדותו, אלא דכיון שיש לו דין עד קרוב שאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול לעדות, ממילא כיון שאינו בתורת עדות וליכא בלאו דלא תענה, הדר חשוד לשקר ג"כ במקום נגיעה (ומאי חזית להאמינו טפי מהבעל דין. דכשיהיו בע"ד עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים וגם כשהבע"ד השני טוען שמא אין להאמינו כיון שחשוד לשקר מצד שאין לו דין תורת עדות), ויש בזה נפקותא לדינא הא דאמרי' דנוסף על מה שאין לו תורת עד הוא חשוד לשקר ג"כ, לענין הא דקיי"ל (סי' ע"ה סעי' כ"ג) דכשאומר שהוגד לו מפי נאמן אפי' קרוב שלו חשיב זה טענת ברי, משא"כ כשאותו שאומר מפיו הוא נוגע בעדות (ע"ש בש"כ ס"ק פ"ב), וכן יש נפקותא להא דקיי"ל (ע' סי' פ"ב) דזימנין דלא אמרי מיגו במקום עדים קרובים, משום שאינו טוען ברצון טענה שיחזיקוהו הכל למשקר, משא"כ במקום שהעדים נוגעין בדבר, שפיר יש טענת מגו, שלא יחזיקוהו למשקר, כיון שהנוגע חשוד ג"כ אצל העולם לשקר, ומ"ש הש"כ שכ"כ הרמב"ן היינו ממ"ש להקשות דהא לאו דעדות שקר חמיר והיכא חשדי' לי' דעד שקר נמי רשע מקרי דהיינו דמקשה למה אין מעיד לו עליה, אדרבה נכשיר את עדותו וממילא יהא ג"כ בלאו דלא תענה ולא יהא לו שום נגיעה בדבר. דלא שייך לומר שמעיד בזה לעצמו לתקן כלפי שמים שלא יהא בכלל לוה רשע ולא ישלם, דהא אין מתקן מאומה דהא עד שקר נמי רשע מקרי ומתרץ דשפיר הוי נוגע בעדות דלצאת ידי הבריות מתכוין, וממ"ש הרמב"ן בלשונו והיכא חשדינא לי' ומתרץ טעם החשד. מפורש דכל שהוא נוגע בעדות חשוד לשקר, וכ"כ הפ"י (קדושין ד' מג) ליישב מה דפרש"י ד"ה והשתא דתקון רבנן היסת, דאע"ג דחשידי אממון לא חשידי אשבועה, ולכאו' קשה דהחשוד להעיד שקר חשיד אשבועה (ולולי פרש"י הי' אפשר לפרש דנהי שחשוד על השבועה מ"מ יש בזה ענין נגיעה דזימנין דמסתפי אינש משבועת שקר הגם שחשוד להעיד שקר) וכתב הפנ"י לתרץ דכוונת פרש"י דכיון שאנו חוששין שהמעות תחת ידו תו ליכא עליהם שם עדות אלא הו"ל כמו בעלי דברים ולא מקרי עדות שקר שבמקיימי דבר הכתוב מדבר ע"ש. ואי נימא שגם דעת הש"כ הוי כן, ממילא מתישב גם אי נימא שהנוטל שכר להעיד כשר עדותו מה"ת, משום דכיון שבידו להעיד בלי קבלת שכר, ממילא יש עליו תורת עד בזה העדות, וכשישקר יעבור בלאו דלא תענה וממילא אין חשוד לעבור על לאו דלא תענה בשביל ריוח ממון

ובספר שערי תורה (כלל ח' פרט ד') כתב להוכיח שי לסתם איש ישראל חזקת כשרות אפי' במקום הפסד ממון. ממה שכתבו התוס' (בשבת ד' מ"ד בד"ה מתוך) דמש"ה אמרי' דמתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית לי' אתי לכבוי,