דבר אליהו (קלאצקין) פט

נשמע דה"ה שע"י מה שאוכלת מפסדת לכהנים אחרים, משא"כ בלשון הרמב"ם שלא כתב כלשון המשנה וכתב רק שאוכלת בשביל בנה, די"ל דהיינו רק לענין שמותרת לאכול תרומה, ומהילפותא מקרא דוספרה לה שנאמנת ע"ע כו'. יש ללמוד רק שנאמנת על האחר באותה דבר גופא שהיא בכלל האיסור דוגמת מ"ש התוס' בחגיגה ד' י"ד, משא"כ לענין איסורים אחרים המסתעפים ע"י דבריה וגוף דברי הרמב"ם יש ליישב לענ"ד דממ"ש בלשון הרמב"ם מי שזנה עם אשה בין פנוי' בין א"א ונתעברה כו' כשם שזנתה עם זה" כו', מבואר שלא היתה מיוחדת לו. ודוגמת אשת איש, משא"כ בפ"ח מתרומות שכתב רק שהדבר ספק הואיל ובלא קדושין היא וכו' והוא שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה מזה הכהן" וע' ח"מ סי' כ"ו סק"ב דגם להרמב"ם דוקא כשהוא לשם זנות משא"כ לשם אישות אף בלא קדושין ע"ש, ויש להעמיד בחזקת כשרות שלא הי' לשם זנות, ושאני היכא דאיתרע חזקת כשרותה (ועכ"פ שאני היכא די"ל שהיתה מיוחדת לו) וע"ש דאע"פ שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום", ודהגם דמצינו שתלוי בירושה כמ"ש ד' י"ז כ"ב, וכן נאמן לומר זה בני לפטור מן היבום, היינו דוקא בדבר שיכול לידע, משא"כ הכא שאין יכול לידע, וא"א להחזיק לודאי כיון שהוא בעצמו אינו יודע, והיינו מ"ש בלשון הרמב"ם "ומאין יודע הדבר שזה בנו ודאי והרי אין לו חזקה אלא לעולם ספק הוא", ושאני לענין ירושה דהגם דל"ש מיגו אלא לענין שיש להאמינו ולא היכא שבעצמו אינו יודע, ואומר רק ע"פ אומדנא, ושהוא מאמין לה, אכתי י"ל דלהמסקנא בב"ב ד' קל"ד תלוי באמירת האב וע' קדושין ד' ס"ג, (ע' יבמות קי"ד תד"ה מי)

ועכ"פ בנ"ד שלא יצתה מחזקת כשרות ונאמנת על דבריה, וגם נתברר שהי' פתחה סתום ושהי' לה בתולים אחר כמה שנים שדרה עם בעלה, והרופאין מחליטין שהי' לקוי ממעי אמו, דלכאו' היתה צריכה גט רק מדרבנן וממילא לענין חליצה הוי ספיקא דרבנן, דעכ"פ הי' לו דין ספק ס"ח, יש מקום לצדד בזה, ומ"מ למעשה עוד הדבר צריך הכרע. וכתבתי הנלע"ד בעז"ה, אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל, סימן מט

הרמב"ם (פ"ח מה' לולב ה"ט) כתב כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין כו' ביו"ט ראשון בלבד אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר", וכן הוא בשו"ע סי' תרמ"ט ס"ה, וכבר הקשה הלח"מ מהא דקאמר בסוכה ד' ל"ו, "איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר, איני והא ר' חנינא מטביל בה ונפק בה, ולר"ח קשיא מתני', בשלמא מתני' לר' חנינא ל"ק כאן ביו"ט ראשון כאן ביוט"ש אלא לרב קשיא, אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי", ואס"ד דגם מה שפסול מטעם שאינו הדר אינו פסול אלא ביום ראשון, מאי פריך על רב, דהא שפיר קאמר דאין זה הדר לענין שפסול ביום ראשון ע"ש, ולענ"ד י"ל דכיון דתיפוק שפסול ביום ראשון מטעם ניקב וחסר, עכצ"ל שבא רב לומר שפסול גם בשאר הימים, וכמבואר מלשון הש"ס "אלא לרב קשיא", דהקושיא הוי ממ"ש במשנה דחסר כל שהו פסול דאלת"ה אין הבנה למה שהוצרך הש"ס לכפול ולומר "אלא לרב קשיא", דהא כבר הקשה "איני והא ר"ח", ואכתי מה שהוצרך הש"ס להקשות מדברי ר"ח, קשה לכאו', דתיפוק לי'" להש"ס להקשות למאי קאמר רב שאין זה הדר, דהא תיפוק דהוי ניקב וחסר, וכמו"כ לדעת הסוברין דפסולי הדר פסולין כל ז', ג"כ יפלא הדבר, דלפום הס"ד דלא אסיק אדעתיה דקאמר רב שמטעם שאינו הדר פסול כל ז', לא הוצרך להקשות מהא דר"ח מטבל בה כו', ואי אסיק אדעתיה החילוק. מאי פריך מהא דר"ח מטבל כו', דהא שאני הכא דהוי הפסול מצד שאינו הדר

ויתכן לענ"ד ליישב זה עפמ"ש בשו"ע בהג"ה מיהו אם נקבוהו עכברים לא יטלנו אף בשאר הימים משום מאוס עד שיסיר ניקוב העכברים", ותמה הט"ז "דהא קאמר הש"ס דאיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר"ח מטביל בה ונפיק בה, ואין סברה לומר דפליגי הני לישני אם צריך לחתוך מה שנראה שאכלו העכברים דודאי הכל מודים שהוא מאוס, ותו מאי ראיה מביא לישנא בתרא מהא דר"ח, ומה מדמה זה לאכילת עכברים, ולמה לא נחתוך אותו קצת המאוס, ועכצ"ל דל"ק ס"ל דאף אחר החתוך יהי' פסול כיון שבא מחמת מיאוס וכעין שכ' ההג"א שאם חתך היבשות והמנומר פסול כיון דבא מחמת הפסול והמאוס, ולישנא בתרא ס"ל דאחר שיחתוך מקום אכילת עכברים לא מחמירים לאסור, "וממילא יש להחמיר כלישנא קמא דאפי' אם הסיר המאוס פסול' עכ"ד, ולענ"ד יש מקום ליישב דלעולם מהני הסרת נקור העכברים, אלא דביו"ט שני אסור לעשות כן, וכהא דתנן בהדס שהיו ענביו מרובות מעליו ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט", וכמ"ש ד' ל"ג "והא קא מתקן מנא ביו"ט", ובפרש"י "שהי' פסול ומכשירו" וכשלוקטן ע"מ לאוכלן ואינו מתכוין להכשירו, ליכא איסורא. וע' מ"א סי' תרמ"ו סק"ב ובט"ז בדברי הרמב"ם דכשא"צ לזה ההדס מותר ללקטן לכתחילה לאכילה ואע"ג שמתקן ההדס ממילא, הוי דשא"מ, והיינו דפריך הש"ס על הא דאמר רב "אין זה הדר", דעכצ"ל דהיינו שפסול גם בזמן שהחסר כשר, דאלת"ה כבר הוא בכלל ניקב וחסר המפורש במשנה, דהא יש תקנה ע"י הסרת וחתיכות המקום שנקבוהו עכברים, וליכא למימר דמיירי ביו"ט שני, דאילו מטעם נקב וחסרון, הא קיי"ל דפסולי יום הראשון נוטלין ביו"ט שני של גליות בלא ברכה, משא"כ מטעם שאין זה הדר, וביו"ט א"א לתקנו ע"י חתיכת מקום הנקור, משום דקא מתקן מנא ביו"ט, דהא אכתי יקשה דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה, ודליכא איסור אכילה משום דאתקצאי למצותה, וע' ד' מ"ו תד"ה אתרוג. וא"כ יש תקנה ע"י חתיכה והסרת הניקור לצורך אכילה, ולא רק כדי להכשירו, ומתרץ הש"ס "אמר לך רב שאני עכברים דמאיסי" ולא חזי לאכילה, (ע' הוריות ד' י"ג) ועכ"פ מעשיו מוכיחין שכונתו רק להכשיר האתרוג ומתקן מנא ביו"ט, ושפיר י"ל דגם ללישנא קמא מהני הסרת ניקור העכברים, וגם לפמ"ש הט"ז דלפום דמשני שאני עכברים דמאיסי ל"מ תיקון, אכתי יש לפרש הא דפריך "איני והא ר"ח" כו' כמ"ש, ועכ"פ י"ל דעכברים דמאיסי גריעי טפי מאתרוג שאינו הדור, ואין ללמוד מזה פסול הדר, ודוקא להס"ד היינו מפרשין דה"ה פסול הדר (וי"ל דגם להס"ד מסיק אדעתיה החילוק לענין זה, והנה אין להקשות, דהא משכחת דל"מ תקנה כשכבר הי' נראה ביו"ט למצותו קודם נקיבת עכברים, דהוי נראה ונדחה, ודלא הוי בידו לתקן, כמ"ש הט"ז, ודדוקא משום דקיי"ל אין דחוי אצל מצות, משא"כ למ"ד דמספקא לי', דז"א דהכא אין הפסול בעצם ורק שנמאס ע"י נקירת העכברים, חוזר ונראה ע"י הסרת הניקור) ומשום תקוני מנא שייך גם כה"ג. הגם דלא הוי כיבש ומנומר דאף אם חתך היבשות פסול משום דהוי פסול בגופו, דהא כמו"כ ענביו מרובין מעליו מהני תקון ולא הוי כיבש ומנומר. ומ"מ אסור למעטן ביו"ט משום דהוי מתקן מנא וכן אלה"ק, דביוט"ש, ממ"נ אי הוי יו"ט אין תועלת בתיקון, דלק"מ, דנהי דבקיאין בקביעא דירחא, דמש"ה