דבר אליהו (קלאצקין) פו

הבריא ועכצ"ל דהיינו משום דאביי הוא דקא"ל, ואיהו קאמר ד' קי"א לתרץ המשנה דיבם קטן שבא כו' "דא"ק יבמה יבא עליה כל דהו" ודכיון שהי' כבר בכלל הכתוב. מש"ה הוי בכלל מי שהי' לו שעה"כ שכבר הי' במצות יבום, דעכצ"ל דס"ל דהוי בכלל המצוה, דאי רק לענין דליכא איסורא, תיפוק דלאביי דס"ל (בסנהדרין ד' ס"ט) דבן ט"ש ויום א' שראוי לביאה מוליד (דיליף שם ממ"ש "ת"ל ואיש" גבי שפחה חרופה דכתיב ש"ז ודמש"ה דוקא בגמ"ב) כשהוא בן ט"ש מתקיים מ"ש "להקים לאחיו שם" ופחות מבן ט' ליכא איסורא גם על האשה כיון שאין ראוי לביאה (וכך הלמ"מ וע' פרש"י סנהדרין ד' נ"ה, וכעין מ"ש בר"ה ד' י"ג) והגם דס"ל לאביי דמשמש מת בעריות חייב, שבועות ד' י"ח (ודוקא לענין קנין יבום בעי דרך הקמת שם לחד תירוצא של התוס' יבמות ד' נ"ג ד"ה שאנסוהו. משא"כ לענין האיסור שלא במקום מצוה) היינו דוקא כדהוי בר ביאה. (ובלא"ה ע' ב"ק ד' ל"ב דאיהו מעשה הוא דקעביד, ודוקא כשנהנית אחשבי' רחמנא להנאה מעשה) וא"כ שפיר מתיישב אליבא דאביי הא דתנן "בא על יבמה גדולה תגדלנו", ומדהוצרך אביי לומר "א"ק יבמה יבא עליה כל דהו", עכצ"ל דמפרש דהוי בכלל המצוה, וע' הפלאה כתובות ד' כ"ד שהמצוה גם על היבמה מדדוחה ל"ת ואיך עוברת על הל"ת אם אין המצוה עליה), הגם דלא קנאה בזה. ומש"ה לאביי כשלא הי' לקוי ממעי אמו משכחת שכבר הי' בכלל יבום ודכיון שעומד להיות בר הקמה כשיגדיל הוא בכלל הכתוב, וכ"ז הוא לאביי לטעמי', משא"כ לפום דקאמר רבא בלא"ה נמי לא מצית אמרת מי איכא מידי דהשתא אסירא ליה ולבתר שעתא שריא", שבא להוכיח רק דגזה"כ דליכא איסורא בביאת הקטן בן ט"ש הגם שאינו מוליד, אליבא דרבה, וא"כ אליבא דרבא לא מוכח דחשיב שעה"כ קודם שהי' ראוי להקמה וממ"ש "אין לך אשה" כו', מוכיח רק כשהי' כבר בר הקמה (ודייק ואמר "שכשרה ליבם", דממה שזקוקה ליבם, הו"מ לדחות דדלמא מטעם חשש מיעוטא שלא נעשה ס"ח כ') והגם דהקושיא "אקרי כאן להקים לאחיו שם", הוי רק לענין מה שסריס חולץ ולא לענין מה שחולצין לאשתו, די"ל דכל שהי' לו שעה"כ לא הוי בכלל מ"ש פרט לסריס ששמו מחויי, אכתי מפירוקא דרבא נשמע דמדמה לה הדדי, ומשום דר"ע בא לפרש מה שא"ר יהושע "שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו כו' ואין לי לפרש", וכיון שבא לפרש מה ששמע ר"י בקבלה, מוכח מהלשון דמה שחולץ וחולצין לאשתו הוי באופן אחד

ועפ"ז יש מקום לומר לכאו'. דהא דקי"ל לדינא דדוקא כשיודעין שהוא לקוי ממעי אמו. היינו משום דגם אליבא דרבא שאני כשלקוי ממעי אמו. דמש"ה הגם שיש לו רפואה, כיון שאין רפואתו ברורה לבא. לא דמי לקטן שיגיע לכלל גדלות. וכחילוק התוס' ומשא"כ, כשאינו לקוי ממעי אמו שנולד המחלה אחר שהי' בריא, ואינו לקוי מתולדה ורק ע"י חולי שנתחדש והמחלות יש להן תרופה, אין לו חזקת סריסות, שאם יתרפא יתברר שלא הי' לקוי מעולם ושהיתה הלקותא רק לפי שעה והא דקיי"ל שכשאינו ידוע שהי' לקוי ממעי אמו הוי ספק סרים, ולא אמרי' דאיכא ס"ס. דאת"ל שנולד הלקוי אח"כ אכתי לא נתברר שיש לו תרופה, היינו משום דהוי הספק משם אחד, שמא יש לו תרופה, ולעולם י"ל דהיכא שברור הדבר שאין לו רפואה צריך שיהא לו שעה"כ כשכבר ראוי להקמה, כדמייתי מהא "דאין לך אשה" כו'

, ועפ"ז מדויק מ"ש בלשון הרמב"ם (פ"ו מיבום) "ואלו הם שאין להם זיקה כלל, ס"ח ואנדרוגינוס מפני שאינן ראוין לילד ולא הי' להן שעה"כ", וסמך עצמו עמ"ש פ"ב מאישות סימני סריס, ולא הזכיר דהכא דוקא כשנתברר שהי' לקוי ממעי אמו ע"י מה שאינו עושה כיפה, משא"כ שאר סי' סריסות שאינן מבררין זה, והשמיט דין הש"ס. ולקמן סעי' ח' כתב "ואלו הן שהן פטורות מן החליצה ומן היבום כו' פרט לס"ח ואנדרוגינוס ששמם מחוי הואיל ואינן ראוין לילד מתחלת ברייתן הרי הן כמין בפ"ע", ואילו לענין מה שהס"ח אין לו זיקה, לא ביאר דדוקא היכא שמתחלת ברייתו לא הי' ראוי לילד, ועפמ"ש י"ל דס"ל להרמב"ם דאביי לטעמי' הוא דמפרש למ"ש ר' יוחנן כל שלא ראה שעה בכשרותו", דהיינו דוקא כשאינו עושה כיפה ושהוא לקוי ממעי אמו, משא"כ לפום דקיי"ל כרבא, זמנין דכשלא הי' לו שעה"כ משעה שראוי להקמה, הוי בכלל מ"ש שלא ראה שעה א' בכשרותו, והנה גם בטוש"ע שמפורש שתלוי רק במה שהי' לקוי ממעי אמו, לא נתבאר אם כשלא הי' לקוי ממעי אמו, ובודאי אין לו רפואה. אין לו דין ספק כלל, או שיש לו דין ספק סריס, ולכאו' יש לצרף הדייק מלשון הרמב"ם לומר דכה"ג יש לו דין ספק סריס

והנה בפרש"י סוטה ד' כ"ו ד"ה קמ"ל "דסריס בר שכיבה הוא" (וכבר הביאו מהא דפרש"י לעיל במשנה, "שנסתרס לאחר שנשאה דקדמה שכיבת בעל לבועל", וכדמוכח מדפריך הש"ס "שומ"י קרית לה אשתו מעלייתא היא" ועכצ"ל דכשבא עלי' שלא בקשוי, שאין יבמה נקנית בזה כמ"ש התוס' לא קדמה שכיבת בעל, הגם דמקנין ע"י שחוף ומכ"ש ע"י סרים, כמ"ש בתוד"ה שחוף, ומש"ה לא משכחת דקדמה שכיבת בעל אלא היכא שנסתרס לאחר שנשאה, ומ"מ מכריח פרש"י לומר "דבר שכיבה הוא", דאלת"ה לא הי' תועלת בשחייה ומחיקת השם כדי לעשות שלום כו', וע' רש"י שבת ד' קנ"ב ד"ה משים שלו' בבית, ומשום דלאו בר זריעה הוא סד"א שאינו בכלל הכתוב מ"ש מבלעדי אישך, וכן מ"ש ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת", לפי שנחשדה בחנם, משא"כ כשהמניעה מצד הבעל, קמ"ל, ועדיין צ"ע, דבלשון פרש"י משמע דמשום דבר שכיבה הוא, ממילא הוי קדמה שכיבת בעל), ומ"ש בירושלמי שבת פ"ג ה"ג "אם תראה סריס מחבק" כו', יע"ש די"ל לפי שאינו מוליד, א"נ דמיירי בסוג כזה שא"ר לשכיבה, ואחד מהסי' הוא "שש"ז דוחה" וא"כ י"ל דכשאין לשכיבה א"צ סימנין, וכעין סברת הרמב"ם גבי שוטה, דדוקא כשאין רואין בו טירוף הדעת רק שמקרע כסותו וכה"ג ודיש לתלות אימור בעל מחשבות הוא, אלא דכיון שהוחזק בשלשה ענינים הוי כעין ג' נגיחות שנעשה מועד לכל, הוי וה בגדר סימן שהוא שוטה ומטורף בדעתו, משא"כ כשניכר לנו שדעתו משובשת אין צורך לסימנין, וכעין הא דטב"ע עדיף מסימנין

ועפ"ז יש מקום ספק בנ"ד שהרופאים בתעודתם העידו שנתברר להם שלא הי' לו גבורת אנשים. ומצאו גם איזה סי' הנזכרין בש"ע, וע' ת' הראש כלל ק' סי"ח ממ"ש נדה ד' כ"ב ובספרי אמ"ש סי' ס"ג דמוכח מד' הרא"ש שמחזיקין דברי הרופאים לודאי גם כשאומרין על גוף זה, וע' חו"מ סי' ס"ח דכשנעשה בפני ערכאות לא מרעי נפשייהו לשקורי, וה"נ דהוי כעין מדעל"ג שהי' הבעל יכול לברר ע"פ רופאים אחרים אם לא הי' האמת כדבריהם, וע' יבמות ד' קי"א דלא מוקי אינש אנפשי', ודלאחר ל' יום בודאי בעל, ועמ"ש התוס' בחגיגה ד' י"ד דגמ"ב לא תלינן בהטי' (ומ"ש בלשון התוס' כדי שתתעבר", היינו דע"י גמ"ב ראוי' להתעבר) וגם ל"ש חשש הטי' אלא בבעילה במקרה ולא כשדר עמה תמיד (וע' סוטה ד' ט' רש"י ד"ה בשעת. ובאמ"ש סי' פ"א), וע' כריתות ד' י"ב, וי"ל דהיינו משום דבשפחה חרופה כל החיוב בגמ"ב ומש"ה יכול לומר שכבש יצרו כדי למנוע מחיוב, וכעין מ"ש הב"ש סי' קס"ז סק"ו דהיכא דאיכא איסורא מוקי אנפשי', וא"כ ע"י מה שנתברר שהי' פתחה סתום ושהיו לה בתולים נתברר שלא הי' בר שכיבה, וע' מ"מ פי"א מאישות דלאו דוקא הבדיקה ע"י