דבר אליהו (קלאצקין) פה

ואין כאן דאיה, ומוקשה לענ"ד דבלשון הר"ן מפורש דכל שאינו עושה משום חנינה אלא לקיים מצוה ועפמ"ש די"ל דגם ר"מ לא פליג כה"ג, הא דקאמר הש"ס "דמתנ"ח גופא תנאי היא" היינו דפליגי היכא שאין הנותן מפסיד (וכשיהא מוכרח להשליך לכלבים איכא משום בזוי אוכלין ובל תשחית, וע' ע"א ד' י"א תד"ה עיקור. דאפי' בבהמה טמאה כו') ואדרבה הוא לטובתו, לפי שמחזיק לו טובה מה שנותן לו ולא לאחר (וע' פסחי' ד' כ"ב תד"ה ואמה"ח, ולא מיבעי למ"ד מתנה כמכר דאפי' למ"ד שאינה כמכר היינו שהנאת הנותן אינה מספקת להפקיע קדושת ביהכ"נ וכה"ג), ומ"ש התוס' דל"ת אצטריך ליתן בו לאו והאי דהכא נמי אצטריך לעשה., הגם דלפ"ז בלא"ה אצטריך ההיא דהכא, י"ל, דכיון שהוכרחו התוס' לתרץ דקרא דלת"ח היינו ליתן בו לאו, ממילא עכצ"ל דההיא דדברים ככתבן היינו לעשה, וממילא כמו"כ אצטריך לענין עשה ואין להקשות לפ"ז דא"כ מנלן להש"ס ד' ס"ד לאוקי כר' יהודה. דלמא אתי כר"מ דלדידי' שרי כל שהוא לטובת הנותן, די"ל, דדייק מדנקיט טעמא "כדי למעוטי את התיפלה", דלולי זאת הי' איסור גם כדהוי לטובת עצמו שמחזיק לו טובה וכה"ג ואי נימא כן, יתיישב מ"ש הר"ן גבי ר"א ששחרר עבדו, די"ל דהילפותא מנבלה לא הוי דרך גילוי מלתא לפרש דאיכא לת"ח, כה"ג, רק דהוי איסור בפ"ע איסור עשה, ולת"ח איסור לאו ושפיר כ' הר"ן דהוי כענין שכתוב בעכו"ם לת"ח", דמצד לת"ח ליכא כה"ג, וגם אי נימא לדייק מלשון הש"ס ד' כ' וד' ס"ד דמהני גילוי מלתא לומר דהוי זה בכלל לת"ח אכתי מיושב אי נימא דס"ל לר"א כר"מ וכמ"ש

, והנה מצינו בנדרים ד' ל"א במשנה שאיני נהיה להן והן לי יהנה לעכו"ם", ובר"ן דהא קמ"ל דלא תימא כיון דהכי נדר א"א לו לעמוד בנדרו כו' קמ"ל דלא כיון דאיכא תקנתא בנכרים", ומוכח דשרי כל שהוא לטובת עצמו דאלת"ה א"א שלא יכשל באיסור כשיקח מהן ביתר וכה"ג (וע' ריש בכורות שקונסין אותו עד מאה בדמיו, ומרבה להעכו"ם בדמים) והא דאסור לעשות שותפות עם העכו"ם, י"ל שגם כשימחול לו השבועה יש לחוש שישבע לו מעצמו כדי להצדיק ולנקות א"ע מחשד (גם דמתוך שאדם בהול על ממונו", שבת ד' קי"ז, יבא לתבוע מהעכו"ם), ובאמ"ש סי' צ"ב הבאתי ממ"ש ביו"ד סי' ק"כ "שאם שכח ולא הטביל כלי מע"ש יתננו לעכו"ם במתנה" כו', אך י"ל דשאני בזה"ז דלא פלחי לכו"ם, וכמ"ש בב"ח חו"מ סי' רמ"ט דכדלא פלחי לכו"ם מותר ליתן להם מתנ"ח (ובאמ"ש סי' ס"ד לענין הקושיא דהאיכא תקנה לפטור מן הבכורה במתנה, כתבתי דכשיכול להשיג פרוטה מאיזה קונה י"ל שאסור ליתן במתנה, אך יש לתרץ בע"א), ועכ"פ לפום דמשמע דכשהוא לטובת עצמו שרי ליתן לעכו"ם ממילא עכצ"ל כמ"ש למעלה דמוכיח הש"ס דה"ה לענין קיום כלאים אינו רוצה בקיומן, וכן א"ר בקיומו של היי"נ רק למעוטי תיפלה

ועמ"ש באמ"ש סי' נ"ד ממ"ש בירוש' פי"א דיבמות ה"ו, וע' גיטין ד' י"א תד"ה בג"נ ממ"ש בירושלמי "הגע עצמך הי' עבדו של קצין" (ור"א אכל מעשר ג"כ וע' סוטה כ' תד"ה ב"ע) ונהי דאכתי השחרור זכות לעבד, ע' ד' י"ג, ד"ה עבדא, ובר"ן ממ"ש פ"ח דתרומות דאע"פ שלא הגיע ג"ש לידו, והתם הא קאי גם אליבא דר"א, אכתי כיון דל"ש לת"ח על הניחותא שיש לו שמתקדש בקדושת ישראל, ורק מה שגופו נהנה, לא הי' חנינה גדולה. וע' תוס' דכיון דאי לא עביד לי' נייח נפשי' כו' הוי כחוב, ודליכא איסורא, ועמ"ש הגרע"א שם (ומ"ש ממ"ש התוס' ב"מ ד' ע"א, צ"ע דלכאו' לענין שלד"ע דוקא דומיא דש"ח שכל השליחות בעבירה משא"כ כדהוי שליח העבד רק דהוי ג"כ שליח האדון י"ל שהמעשה מתקיים וכתבתי הנלע"ד בעז"ה יום ו' עש"ק ג' מר"ח שנת תרנ"ח. אליהו קלאצקין החופ"ק מאריאמפאל. סימן מח

אערוך לפני הדר"ג נ"י שאלה חמורה, אשה עלובה אחת היתה יושבת ארבעה שנים תחת בעלה והוא הי' בלא גבורת אנשים כאשר העיד עליו רופא מומחה אשר מכתב תעודתו לוטה פה, ועל כן בטלו בערכאות שלהם את קשר הנשואין בהיות שהאשה הביאה עדות מבוררת שפתחה סתום והי' לה בתולים אחרי התחברותה עם בעלה ארבעה שנים, אח"כ מת האיש הזה והאשה התחתנה עם איש אחר, אמנם הי' לבעלה שני אחים האחד הוא באפריקא והצעיר בלתי נודע כעת מקום מושבו וגם לא יאמינו כי הוא ירצה להחלץ כי שנאה כבושה בין קרובי הנפטר והאשה וברור הוא כי בכל כחו ירצה לעגנה והנה לע"ד בלתי תפונה הנפטר הי' סרים חמה הגם שהרופאים לא בדקוהו אם עושה כיפה בהטילו מים ואם מימי רגליו מחמיצין וכו' אך העידו כפי שיראה הד"ג נ"י במכתב הלוטה. שלא ראה שעה אחת בכשרותו, וכמו שפסק הרמב"ם בסימני שטות דלאו דוקא אותן הסימנין שהובאו בש"ס ומציינים את האיש לשוטה, כי אם גם הסימנים אשר הם מציינים לפי דעת חכמי הרפואה, כן הדבר לענ"ד נם בסימני סריסות ונוסף ע"ז הלא כבר פסק הגאון בעל נו"ב דאמרי' שנשתנו הטבעיים ולא ארצה להאריך לפלפל בענין זה אשר כבוד הד"ג נ"י האריך למעניתו עליו בספרו היקר אמרי שפר סי' ע"ה, רק בקצור נמרץ אציג את עיקר שאלתי כי שעה דחיקא היא והאשה העלובה הנ"ל אשר ברוב צניעותה לא הגידה עמק עניה וכאבה לשום איש וישבה ארבעה שנים תחת בעלה האכזר אשר הטעה אותה ממתנת להפטר מכבלי העגון ידעתי גם ידעתי שאין לדון עכשיו דין סריס ודאי, אך במקום עיגון אולי יש להקל אם רופאים מומחים מעידים שהבעל הי' סריס חמה, ואבקש מהד"ג נ"י שיחיש ימהר תשובתו הרמה ואקוה שהשלום עם הד"ג נ"י ועם תורתו כנפש אוהבו מוקירו ומכבדו בלב ונפש, נחמי' צבי נאבעל החופ"ק עדת ישרון בלייפציג יע"א (וכעת בפפד"מ), אור ליום ו' ר"ח טבת ז' חנוכה תרס"ה לפ"ק תשובה

הנה מבואר ר"ס קע"ב דדוקא "כשראו בו מיד שנולד אחד מסימני סריס" כו', וע"ש בב"ש דמ"ש שאין עושה כיפה לאו דוקא ודה"ה שאר סי' הניכר בקטנותו כגון שאין מ"ר מחמיצין, וצ"ע דהא מבואר בסוכה ד' מ"ב דקודם שיכול הקטן לאכול כזית בכא"פ אין מרחיקין ממ"ר לפי שאינו מסריח וע' או"ח סי' פ"א, והכא פרש"י ד"ה מחמיצין, שמסריחין כששוהה בכלי", וא"כ א"א להבחין זה תיכף אחר שנולד. ודוגמת מ"ש "כל שאין לו זקן כו' שש"ז דוחה" כו', וכמ"ש התוס' "דכיון שניכר מיד שאין עושה כיפה ושאר סימנים ניכרים כל אחד כשהוא בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי כו' והנה ממ"ש הש"ס "איקרי כאן להקים לאחיו שם והא לאו בר הכי הוא, אמר רבא א"כ אין לך אשה שכשירה ליבם שלא נעשה בעלה ס"ח שעה אחת קודם למיתתו", מוכח רק דמהני שעת הכושר דמעיקרא, ודהואיל "ומעיקרא בר הקמה הוה" כו' כדפרש"י משא"כ כשנסתרס בקטנותו, ובפרט קודם ט' שנים שאינו בן ביאה וליכא למימר דכיון דקאמר "וליחוש שמא הבריא בינתים, כיון דתחילתו וסופו לקוי ל"ח", מש"ה דוקא כשלקוי ממעי אמו, דז"א. דהא כשיודעין שלא הי' מעולם ראוי להקמה, הוי תחילתו וסופו לקוי, ובלא"ה הא קאמר כן גם קודם דאסיק אדעתיה הא דליחוש שמא