דבר אליהו (קלאצקין) פד

ב"ק ד' י' דלא הוי שלו ע"ש, וע' חולין ד' ק"כ תד"ה היכא (ועמ"ש באמ"ש ספ"ח בענין דבר הלמד בבנין אב כו') ובל"ז לא דמי למ"ש התוס' דמוערפו שם ליכא ילפותא על עורו

והנה הגרע"א הקשה עוד עמ"ש התוס' דבעו"ג נמי לא כתיב בה אכילה בדאורייתא "דהתינח אם הי' האיסור נכתב בתורה ולשון אכילה לא נזכר רק בדברי קבלה, אבל האמת הא בדאו' לא כתיב האיסור כלל רק בקרא דדברי קבלה ויאכלו זבחי מתים ובההוא קרא הא כתיב לשון אכילה" ולכאו' י"ל דכיון דאיסור הנאת ע"ז ומשמשיה יליף מקרא דולא תביא תועבה ומקרא דולא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכמ"ש במכות ד' כ"ב וברמב"ם פ"ז, והתם לא כתי' לשון אכילה, ורק בקרא דויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים דילפי' מינה תקרובת עכו"ם ומוכלל בזה גם מה שעבדו ע"ז, דהוי דברי קבלה כתי' לשון אכילה, שפיר כ' התוס' דבהאיסור שנכתב בתורה לא הוזכר לשון אכילה (ועמ"ש התוס' לענין אשירה אי. לצל עשוי' ולא הוי לענין תקרובת) וי"ל ג"כ דדוקא בבעל פעור שאין עבודתו בזביחה אצטריך קרא דד"ק ודאע"פ שאין דרך עבודתו בכך, וכשדרך עבודתו בזביחה ידעי' בלא קרא דד"ק (וע' ד' נ"ב תד"ה תנהו ענין), ויתישב מ"ש התוס' בב"ק ד' ע"ב תד"ה דאס"ד דתקרובת ע"א אפי' לא אסירא בהנאה אלא מדרבנן כו', ותמהו ממ"ש בפסחים ד' כ"ב "ואימא כמים הנשפכין לפני עו"ג" כו' וממ"ש בע"א ד' נ"ב. ועפ"ז י"ל דכונת התוס' דמדקפריך שוחט לע"א כיון דשחט בה פורתא אסרה אידך א"ה הוא ולא דמריה קא טבח", ולא מוקי היכא שאין דרך עבודתו בכך, עכצ"ל דאפי' לא אסורה בהנאה אלא מדרבנן חשיב לי' שפיר לאו דידיה (וכן הילפותא מישתו יין נסיכם גם כשאין דרך עבודתה בניסוך, דניסוך דמי לזובח דהוי מד' עבודות) ועכ"פ בהך קרא דד"ק דכתיב לשון אכילה כולל גם מה שאיסורן מפורש בתורה, אלא דכיון דלשון אכילה לא נזכר בתורה לקי שלכדה"נ, ועפ"ז יתישב ג"כ מה שתמה הגרע"א דכיון דלא אתקש רק למה שנזכר בפסוק ממילא גם דרך הנאתו לא הוי דאו', ועפ"ז י"ל דלעולם מ"ש ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים", שאין דרך עבודת פעור בזביחה הוקש איסור תקרובת מה"ת רק לענין אכילה, משא"כ כשדרך עבודתה בזביחה דיליף איסור הנאה מקראי אחריני (וע' סנהדרין ד' ס"א וברמב"ם פ"ג ה"ג

) ב) מ"ש להעיר ביבמות ד' ע"ה דקאמר ממאי דהאי פ"ד כו' אימא מראשו, א"ל מדלא מנה בי' דורות" כו', דהא לפמ"ש בחולין ד' מ"ה דנתמזמז מוחיה אינו מוליד, ניחא הא דלא מנה ביה דורות, זה שנים רבות העירני בזה כאאמו"ר זצ"ל, ונלע"ד ליישב דמזמוז המוח אינו תלוי בהפצע שמבחוץ הנראה לעינים, ואפשר למזמוז ע"י חולי בלא פצע ודיכה והפצע אינו גורם מניעת הולדה, ועכצ"ל שהפצע מבחוץ גורם מניעת ההולדה ע"י מכת חרב וסכין וכה"ג (משא"כ ע"י חולי, ועמ"ש באמ"ש ס' ע"ד, ולהסוברין שאין תקנה ברפואה י"ל דהכא יש תקנה)

ג) מ"ש ע"ד קושיית הגרע"א (סי' קצ"ד) עמ"ש גיטין ד' י"א "תן שטר שחרור זה לעבדי" דהא אשלד"ע, והעיר כ' דלר"מ דס"ל בע"א ד' כ' שמותר ליתן להם מתנ"ח, עכצ"ל דלעולם בהם תעבודו הוי רק רשות. לדעתי אין זה תלוי בפלוגתת ר"מ ורבנן דעבד לא הוי בכלל עכו"ם לענין זה (וע' ד' י"ב מאן דמרחם אבני חרי אעבד נמי כו', וע' תוס' ב"ק ד' פ"ח) ורק חנינה גדולה כזו הפקעת שעבודו, אסרה תורה, והר"ן כתב רק "דהוי כענין שכתוב בעכו"ם לת"ח", דרך דוגמא בעלמא (וע' קדושין ד' כ"ג, ומכ"ש הכא דבשחרורו מתקדש בקדושת ישראל וע' גיטין ד' ט' בפרש"י) וע' ט"א מגילה ד' כ"ח דמש"ה אסור להשתתף שמא יתחייב לו שבועה כו' שאסור למחול לו השבועה. ולכאו' קשה דהא מוחל לו לצורך מצוה, מצד האיסור דלא ישמע ע"פ, ועכצ"ל דדוקא גבי עבד כתב הר"ן דשרי לצורך מצוה, ועפ"ז מיושב מה שהקשה הגרע"א ממ"ש ע"ז ד' ס"ד, "מדר"י נשמע לר"ע לאו אר"י אסור ליתן להם מתנ"ח אבל מעוטי תיפלה שפיר דמי", דהא שאני לענין איסור מתנ"ח, דמכח מצוה דלמעוטי תפלה קעביד לצורך עצמו וליכא מתנת חנם, כעין מ"ש הר"ן דכשמשחרר לצורך מצוה לאו משום חנינה הוא דעביד אלא לצורך עצמו, ועפמ"ש י"ל דדוקא בעבד שלא נאסרה אלא חנינה גדולה ומוחלטת, ענין השחרור, כשעושה כן לצורך מצוה לא הוי חנינה גדולה כ"כ, משא"כ בעכו"ם לר"י שאסור כל דהוי ענין חנינה ויותר י"ל לענ"ד דכיון דאיסור קיום כלאים דוקא כדניחא לי' (ע' ב"ק ד' ק), שפיר מוכיח מהא דלמעוטי תפלה שרי ולא הוי בכלל מתנ"ח שאין כונתו חנינה רק למעוטי תפלה ה"נ נשמע דלר"ע נמי אע"ג דאר"ע המקיים בכלאים לוקה למעוטי תפלה שפיר דמי", שאין כונתו לקיים הכלאים ובעצם אינו רוצה בקיומן, ורוצה רק לקיים המצוה שיעקרן למעוטי תפלה ועפ"ז מדויק הא דקאמר הש"ס, "לר"ע נמי כו', דמייתי רק להוכיח דמ"ש אבל עוקרין עמו כדי למעוטי את התיפלה אתיא אפי' כר"ע, וא"כ י"ל דלשיטת הר"ן בגיטין, לא מוכיח לפי המסקנא לענין שכרו לשבור ביי"נ, וגם לפרש"י ותוס' דמוכיח מינה לענין יי"נ, י"ל דהיינו כיון דכל הספק הוי משום דרוצה בקיומו, שפיר מדמה לה להא דקאמר דלא הוי בכלל מתנ"ח לפי שאין כוונתו לכך, וכן גבי קיום כלאים שאינו רוצה בעצם בקיומן, וה"נ שרצונו למעט תפלה ולשוברן, אינו רוצה בקיומן (וכעין מ"ש בב"ב ד' מ"ח שכל אחד מישראל רוצה בעצם בקיום מצות התורה), והגם שנוטל שכר בעד מה ששוברן שאינו מחויב לטרוח בחנם, בכ"ז אינו רוצה בקיומן, וכדמוכח ממה שעוקרין עם העכו"ם בכלאים בחנם, הגם שאם הוא לא הי' עוקר עמו, הי' העכו"ם מוכרח ליתן שכר להמסייע, ודהגם דלא רמי עליו חיובא ומצוה לעקור כלאים של עכו"ם מ"מ כיון דהוי למעוטי תפלה חשיב כענין מצוה ושעושה לצורך עצמו (וההנאה טפילה להמצוה)

ועמ"ש התוס' בע"א ד' כ' דמ"ש להקדים נתינה דגר היינו כששוה רק דבר מועט, ומכירה דעכו"ם דוקא כדא"א בע"א. וא"כ י"ל דמ"ש ר"מ "דבין בנתינה" כו' היינו כשאינו משיג קונה עכו"ם, ולא שוה מידי להנותן, אינו מחויב להשליך לפני כלבים (וע' תענית ד' כ' חולין ד' קי"ב שאין מאכילין מאכל אדם לכלבים ובטריפה גזה"כ דלכלב תשליכון אותן, וע' פסחים ד' כ"ב רש"י ד"ה אותו, ובפרט כשאין לו כלבים דידי'), וא"כ י"ל דמודה ר"מ דאסור היכא שמפסיד הנותן, וכענין השחרור, ובההיא דאין עודרין עם העכו"ם בחנם, זימנין שאין מוצא להשכיר עצמו למלאכה אחרת (וע' ב"מ ד' ע"ז באכלושי דמחוזא כו') ומ"מ אסור אליבא דר' יהודא שוב ראיתי מ"ש הח"ס בחידושיו לע"א שם ד' ס"ד שכ' ג"כ לחלק בין עבד לעכו"ם והביא מ"ש התוס' בחולין ד' קי"ד דאפילו כשאין הישראל הנותן מפסיד, ולכאו' עדיין צריך ביאור מ"ש הר"ן בלשונו "דהוי כענין שכתוב בעכו"ם", ולכאו' לא מוכח מד' התו' בחולין שם, דהא גם ר"מ קאמר ההוא לאקדומי נתינה דגר למכירה דעכו"ם", לפי ששוה רק דבר מועט ולגר הוא שוה הרבה, והיינו כדי לפרנסו ולהחיותו כשצריך לכן וכמ"ש דכיון דאתה מצווה להחיותו כו' להקדים ל"צ קרא" (ולאו מצד חנינה לעכו"ם, דלא הוי שום חנינה, ולר"מ הא מותר ליתן מהנ"ח) ועמ"ש הח"ס (חאה"ע ח"ב ת' קנ"א) די"ל שלא אמר הר"ן אלא במצות החמורות כגון פו"ר או מצוה דרבים, ודכיון שמרויח לקיים מצוה רבה במקום זוטא הו"ל כמוכר לו