דבר אליהו (קלאצקין) פב

כו') משא"כ כשהגון בלא"ה, וע' ברכות ד' כ"ז נוקמה לראב"ע כו' והוא עשיר דאי אית כו', א"כ הי' מקום לומר דגם תקנת וחרמות הגאונים ז"ל הי' דוגמת זה, ומשום שבימיהם לא נהגו הקהלות ויחידים לקבל כסף רק ממי שאין הגון לכך, ומי שראוי מצד מעלת תורתו ויראתו, לא השתדל מעולם ע"י נתינת כסף ולא הוצרך לכך, וכדמשמע מלשון המהרש"א סנהדרין ד' ז' שהגזירה וחרמות הי' באופן שיש איסור גם ע"פ דין הש"ס, וכמ"ש וז"ל אבל אין איש שם על לב העונש הנזכר בשמעתין כו' ע"ש, וא"כ החשש רק מטעם פרצת גדר, שבזה"ז שרבה החוצפה ושאנשי המון העם אינם יודעין להבחין, כאו"א יאמר שראוי מצד מעלת תורתו (כעין מ"ש בחגיגה ד' כ"ב אומר לך שלי טהור כו') ומצד חשש ספק חרם, דשמא לא חלקו בתקנתם

והנה בהא דקיי"ל סי' רכ"ח סעי' ל"ה שנדוי וחרם חל על דורות הבאים כתבתי בספרי אמ"ש סי' ע"ה די"ל שלדורות הבאים לא חמירא מאיסור דרבנן דג"כ כל העובר על דבריהם כו', ע' עירובין ד' כ"א, ודגוף מ"ש הרא"ש להוכיח דחרם חל על דורות הבאים, צ"ע לכאו', דהא קאמר בשבועות ד' ל"ו דארור בו שבועה דכתי' וישבע יהושע בעת ההיא לאמר ארור האיש וגו', ואין שבועה חלה על הנולדים אח"כ, וכעת נ"ל ליישב דמדקאמר שם ודלמא תרתי עביד להו אשבעינהו ולייטינהו אלא מהכא כו' ארור האיש אשר יאכל וגו' וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם, ודלמא ה"נ תרתי עבד להו אשבעינהו ולייטינהו מי כתיב וארור, השתא דאתית להכי התם נמי לא כתיב וארור", ולכאו' קשה דלא קאמר כן הש"ס מקודם על הא דקאמר "ודלמא תרתי" כו' דאא"ל כן "דמי כתיב וארור", וכדי ליישב זה צ"ל דליכא הוכחה מהא דלא כתיב "וארור" משום די"ל דכיון שמה שהשביע היתה חלה רק על אנשי הדור ההוא, וזה שעבר ובנה את יריחו הי' בימי אחאב (מ"א ט"ז), מש"ה הזכיר רק מה דלייטינהו ג"כ שאמר ארור וגו', וכדי לרמז החילוק בין השבועה להא דלייטינהו, לענין הנולדים אח"כ, לא כללן יחד בלשון "וארור", ומש"ה הוצרך הש"ס להוכיח ממ"ש "ויאל שאול את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב", דהתם ל"ל דתרתי עביד להו אשבעינהו ולייטינהו, דהא "מי כתי' וארור" דהתם שהי' השבועה רק לפי שעה, אין שום גריעותא בהשבועה, וא"כ הול"ל לכוללן יחד בלשון "וארור" ועכצ"ל דארור בו שבועה, וקאמר הש"ס דהשתא דאתית להכי, ממילא גם גבי יהושע כיון "דלא כתיב וארור" י"ל דלא אשבעינהו ולייטינהו, אלא שאמר רק בלשון ארור, כדי שיחול גם על הנולדים אח"כ, ומ"ש "וישבע יהושע", היינו לפי שהיתה כוונתו גם לשם שבועה, כדי שעל אנשי הדור ההוא יהא גם בחומר שבועה

, אך גם אי נימא דהוי רק מדרבנן, לכאו' קשה להכניס בספק כונת התקנה, מצד שנכתב בלשון קללה וז"ל לא יאבה ד' סלוח לו ורבצה בו כל אלה ונדוי וחרם ושמתא כו' ע"ש, וע' מכות ד' י"א קללת חכם כו', וחמירא סכנתא מאיסורא (חולין ד' י') ואסור להכניס א"ע בחשש סכנה, ובפרט שגם רבני וגדולי זמנינו הוסיפו עוד על התקנה בכמה חומרות

והנה בנ"ד, כפי שאמר לי כת"ר, אם יהא מוכרח ע"פ דין להסתלק עצמו מהרבנות, קרוב הדבר שיתקבל איזה רב שאינו הגון, שיתן הכסף לצורך המקוה הנחוצה להקהלה שיש בזה ענין סכ"נ וגדר לפרצת ומכשול נדות ח"ו, וא"כ אדרבה עי"ז שכת"ר יחשוש להתקנה, יבא לידי כך שיתקבל מי שאינו הגון שיכניס עצמו בקולות (וכל המיקל לו מגיד לו וע' פסחים נ"ג ומש"ש) היפוך כונת המתקנים שיתקבל רק ההגון, ובנ"ד שהצבור מוכרחין לבנות מקוה ויחסר להם כסף הדרוש, עי"ז יתקבל מי שאינו הגון (וגם תפרץ מחלקה וריב), והוא חומרא דאתי לידי קולא ומכשול, וע' ש"כ סי' רכ"ח ס"ק ס"ד דלהסיר מכשול כו' אין לך דבר מצוה גדול מזה ודאפי' נדר עד"ר מתירין כה"ג, וע' סעי' ט"ו שאם יש לחוש שיעבור בלא התרה מתירין לו אפי' נדר של איסור וע' ש"כ ס"ק כ"ח, ובגליון מהרש"א הביא בשם המרדכי דהוי כנדר טעות, דבזה"ז אין יכולין למשול ברוחם, ובספרי אמ"ש סי' נ"ג ביארתי דכשכבר נכשלו הרבה פעמים, קלקלתם היא תקונם ויש להתיר להם, וע' פ"ת סק"ל בשם הזכרון יוסף בענין חלות החרם על הדורות הבאים, שהרשות בידם להתיר גם בלא פתח וחרטה דודאי לא גרעי הנולדים מן אבותיהם הראשונים וכי היכי דאינהו מצי שרי להו ולשנות תקנותיהם כו' ה"נ בניהם והבאים מכחם מצו שרו להו עכ"ל, וה"נ הגם שבזמן התקנה לא הי' שום צורך ליתן רשות לאיזה רב שיתן כסף לאנשי הקהלה, ולא אירע ע"י התקנה שום מכשול, ואדרבה אם תקנו בדרך לא פלוג, הי' זה סיג וגדר לדברי התורה, כדי שלא יתקבלו אנשים שאין אצטלות הרבנות ההיא הולמתם, וכדי שבני עניים, "שמהן תצא תורה" (ע' נדרים ד' פ"א) יעלו בגדר המעלה ויופיעו באור תורתם להאיר עיני ישראל, וע' סוטה ד' מ' דכיון דחזי לר' אבא דנפישי לי' בע"ח כו', בכ"ז, בזה"ז שהדור פרוץ ושלפעמים אדרבה עי"ז יקפצו בראש אנשי' שאינן מהוגנין, לכאו' יש להתיר לפי השעה והמקום ע"פ הסכם רבנים מובהקין שאינן נוגעין בדבר, ולא לבטל התקנה ח"ו ורק להתיר במקום שיש הכרח לזה

והנה כדברי השו"ת זכ"י שהביא בפ"ת, מוכח מהירושלמי פ"ד דפסחים ,אבותינו נהגו שלא לפרש בים הגדול, אנו מה אנו, א"ל מכיון שנהגו בהן וכו' אבותיכם נוחי נפש, ואין אדם נשאל על נדרו, תמן משנדר נשאל ברם הכא אבותיכם נדרו, כל שכן יהו מותרות, אר"ח לא מן הדא אלא מן הדא, ר' תלמידיה דר' יודה הוה דרי"א אסור לפרש ביה"ג" הרי דהבנים יכולין לשאול ולהתיר הנדר שקבלו עליהם אבותיהם ונהגו כן כל ימי חייהם, ודוקא משום דס"ל כר"י דאסור לפרש ביה"ג, וע' ירוש' רפ"ג דמוע"ק ופ"ב דשבת ה"ו מטעם שאסור לסכן א"ע, ועמ"ש בספרי אמ"ש סי' כ"ט, ממילא הגם שהרשות בידם לעשות כדעת רבנן דפליגי על ר"י, אכתי הא ממילא הוי המנהג שנהגו בהן אבותיהן (וכן הן בעצמן קודם שבאו לשאול), סיג וגדר לדבר מצוה, ותו אין יכולין להתיר גם ע"י שאלה, ומש"ה קאמר הש"ס (פסחים ד' נ') שבני ביישן נהוג דלא הוי אזלין מצור לצדון במעלי שבתא כו' כבר קיבלו אבותיכם עליהן" כו', דהוי סיג לדבר מצוה שלא להבטל מצרכי שבת

ועמ"ש הח"ס חא"ח תשו' קכ"ב דאין כוונת הירוש' דס"ל כר"י להחמיר בהפלגת ספינה שלא מצינו כן בשום מקום, אלא דפריך מקודם שהי' להתיר נדרם, דאפי' הסכמת סייג וגדר יש להתיר לצורך מזונות דהוי דבר מצוה, ומתרץ דס"ל כר"י ר"פ אלו מגלחין דלמזונות לא הוי דבר מצוה, וא"כ למסקנת הש"ס דילן דר' יהודה מודה ביוצא למזונות, עכצ"ל שהבנים אין יכולין לישאל על מה שקבלו עליהן אבותיהן עכ"ד, ולענ"ד מוקשה לחדש ולאמר דהירוש' פליג על הש"ס דילן בזה, מה שלא מצינו בהירוש' דמוע"ק, ומלשון הירוש' שם "הבא ממדה"י אסור לו לגלח, ר' יהודא כדעתי' דר"י אמר אסור לפרש ליה"ג", מבואר דלא מיירי דוקא ג"י קודם שבת, אלא מטעם מ"ש בירוש' בשם ר' לוי בג' מקומות השטן מצוי לקטרג והמפרש ביה"ג" (וע' ירוש' פ"ק דשבת ה"ח שאם הי' דבר" כו', ואולי צ"ל "דבר שאינו של סכנה" מצד קרבת המקום שבין צור לצדון, ושאינו מפליג רחוק משפת הים), ושפיר מדויק מ"ש "א"ל תשנו מנהג אבותיכם", דאלמלי המנהג הי' בידם לפסוק כרבנן (וי"ל ג"כ דכיון דר"י אוסר להרוחה בעלמא, ממילא אפי' לצורך מזונות, הוי ענין סיג לדבר מצוה) ועכ"פ בנ"ד דאדרבה יצא