דבר אליהו (קלאצקין) פ

ואדעתא דהכי לא כתב לה כתובה, משא"כ כשהכשילתו באיסור דם וכה"ג, שכל ההקפדה הוי רק מצד שהכשילתו באיסור, אפשר שיש לה התנצלות מה שיודעת שהבעל אינו מקפיד על מאכלות אסורות של איסור חלב וכה"ג, ורק מצד הסברא הויא בכלל עעד"מ, כשיודעת שמקפיד על איסור דם

[ובלא"ה לא מוכח לענ"ד מהא דקאמר "ת"ש אלמנה לכה"ג כו' ממזרת ונתינה לישראל כו' לא שותות ולא נוטלות כתובה כו' הא קנויי מקני להו ולמאי אי לאוסרן עליו הא אסירן וקיימן אלא לאו להפסידן כתובתן כו', דכיון שקנא לה רק כדי להפסידה כתובתה, י"ל שכבר התחרט ומשה תשובה על האיסור שעשה, ואינו מתייחד עמה, רק שלא גרשה עדיין כדי שלא יהא מחויב ליתן לה דמי כתובתה, ועמ"ש התוס' ריש זבחים, ומה שביארתי באה"ר סי' מ"ז, וכן י"ל שבעת שכנסה לא ידע שהיא אלמנה וממזרת כו', וכשנתודע לו פירש ממנה ואינו מתיחד עמה, ואין להקשות דא"כ בלא"ה אין לה כתובה כיון שהטעתו ולא הכיר בה, די"ל, דמ"ש "להפסידן כתובתן" היינו להפסידן גם תוספת כתובה, דכשזינתה מפסדת הכל, משא"כ חייבי לאוין שלא הכיר בה שיש לה תו"כ, וע' רמב"ם פכ"ד מאיש ת ה"ב, ודהגם שבלא"ה הוא פרוש ממנה ואין הזנות נוגע לו, מ"מ מפסדת ע"ז גם דמי תו"כ, שלא תהא נשכרת בשביל מה שאסורה עליו מקודם, וכהא דלא אמרי' דכיון שבלא"ה אסור לדור עמה, גם כשרוצה להיות עבריין, אין הסתירה נוגע לו, מצד איסור התורה, וע' ד' כ"ד רש"י ד"ה ולא נוטלת "דלא עדיפא מכשרה" ע"ש והנה עפ"ז יש מקום ליישב גם הקושיא דתיפוק דכשאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו", והגם שכתבו התוס' ביבמות ד' נ"ח ד"ה ונקה "וא"ת ונוקמא כגון שבא עלי' בשוגג וכשבא עליה לא ידע עדיין שנסתרה כו', וי"ל דהכא כיון דבשעת השקאה יודע שבא עלי' באיסור אפי' בא עלי' שוגג לא חשיב מנוקה מעון אבל ע"י גלגול שאינו יודע בשעת השקאה מנוקה מעון קרינן ביה", אפשר לומר דהיינו דכיון שיודע שהכשילתו באיסור, דגם אי קמי שמיא גליא שטהורה היא אסורה לו משנסתרה קודם שתי', וכמ"ש התוס' בסוטה דכ"ח ד"ה מה ת"ל, ובכ"ז הוא משקה אותה כדי שיתברר לו שהיא טהורה וידור עמה, חשיב אינו מנוקה מעון דמוכח ממה שרוצה לקיימה, שאינו מקפיד על מה שהכשילתו באיסור שוגג" ודהגם שהוא כנסה לשם מצות נשואין וטעה בדבר מצוה שפטור מכפרה, ע' פסחים ד' ע"ב, אכתי היא הכשילתו באיסור, משא"כ כשאין ההשקאה כדי לקיימה, ורק כדי לברר הדבר, שפיר חשיב מנוקה מעון כשנכשל באיסור שוגג שלא ידע שהיא אלמנה וממזרת וכה"ג, ומש"ה דוקא משום דלא נאמרה פרשה אלא בראוי' לקיימה", הוא דאמרי' דאינה שותית, ואילו הי' נוהג ענין השקאה גם כשא"ר לקיימה וכדי לברר הדבר, ממילא הוי משכחת שמנוקה מעון ועפ"ז מיושב גם מה שמקשין בהא דתנן מעוברת חבירו ומניקת חבירו לא שותית כו' דברי ר"מ וחכ"א יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן", דהא אין המים בודקין כשאין הבעל מנוקה מעון דטפמ"ש י"ל שהבעל שגג ולא ידע שהיא מעוב"ח, ובאה"ר סי' ל"ז ביארתי אי צריכה גט מצד כהזידה, ובזה ליכא קפידא כ"כ מה שהכשילתו באיסור, וכמ"ש בשבת ד' י"ב תד"ה ר"נ דהגם דאכילת איסור בשוגג גנאי הוא "התם לא הוי מאכל איסור אלא השעה אסורה", וה"נ אפי' אי נימא דתקלת ביאת איסור הוי הוראה שאינו מנוקה מעון לפי שאין הקב"ה מביא תקלה כו', ואפי' מתעסק בחלבי' ועריות חייב שכן נהנה", היינו דוקא היכא שאסורה לו בעצם, ולא כשאסורה לו רק לפי שעה משום תקנת הולד, ובפרט להמבארים שיטת הרמב"ם דגם למסקנת הש"ס ביבמות ד' מ"ב הוי מטעם דחסה שיעשה כן כדי שלא יצטרך לפרוש ממנה אחר שתלד, דלא שייך זה כשלא ידע שהיא מעוב"ח]

ומ"ש כת"ר היכא שמכשילתו באיסור דרבנן, הנה הפ"ת ס"ק ה' הביא בשם תשו' ברית אברהם להוכיח ממ"ש בטוש"ע כגון שאמרה כו' טיהר לי הדם הזה" ודלא כמ"ש בלשון הרמב"ם טיהר לי את הכתם", דס"ל דבאיסור דרבנן לא תצא שלא בכתובה, ע"ש, לענ"ד יש לומר דהרמב"ם לטעמי' שכתב בפ"ט מא"ב שאין האשה מתטמאת מן התורה בנדה או בזיבה עד שתרגיש ותראה דם" כו', וא"כ אא"ל דמיירי שהכשילתו באיסור דאו', דמנלן שהרגישה בשעת ראייתה, והגם דמשכחת לה שהודית בעצמה שהרגישה ומשום דלהפסיד ממון הוי הודאת בע"ד כמאה עדים, וגם לדעת הר"ן בשם הראב"ד דאינה נאמנת דאאמע"ר, לכאו' היינו דוקא כשלא נודע גוף הענין אלא ע"פ הודאתה, משא"כ היכא שגם בלא הודאתה נתברר לנו שהכשילתו באיסור נדות מדרבנן ואתרע חזקת כשרותה, ממילא מהני הודאתה שהרגישה בראייתה ורוב דמים באין בהרגשה, אכתי כיון שהאשה אומרת שהחכם טיהר לה הדם והחכם מכחישה וכמ"ש ואזל שייליה ואשתכח שיקרא (והרמב"ם לא הביא מ"ש בירוש' שהוכחשה בעדים), א"כ אס"ד דנימא שאינה מפסדת כתובתה אלא כשהכשילתו באיסור דאורייתא, תהא נאמנת להכחיש החכם לענין שלא תפסיד כתובתה במיגו שהיתה אומרת שראתה הדם שלא בהרגשה, ובלא"ה לא משמע דהוי ע"פ הודאתה, וכיון דעכצ"ל דגם כשמכשילתו בנדות דרבנן מפסדת כתובתה, מש"ה כתב בלשונו "טיהר לי את הכתם שהכתם מראין לחכם, והדם השופע אין דרך להראות, וא"כ כ"ז הוא לשיטת הרמב"ם, משא"כ לשיטת הסוברין דכל היכא דודאי מגופה אתיא אפי' בלא הרגשה טמאה מה"ת (ועי' סדרי טהרה סי' ק"צ ס"ק צ"ג שכן הוא שיטת רש"י ותוס' וראב"ד) ממילא משכחת שנתברר שהכשילתו באיסור נדות מה"ת וגם הא כתבו "דדוקא כשהוכחשה בעדים", כהירושלמי (ודלא כהרמב"ם) וא"כ אפי' כדהוי ע"פ הודאתה הוי מיגו במקום עדים (וגם מצד הכחשת החכם לחוד י"ל דלהרמב"ן ל"מ מיגו שלה) ולפום דקאמר "ואב"א כדר"י דאר"י הוחזקה נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה משום נדה", החזיקה עצמה לנדה גמורה במה שלבשה הבגדים המיוחדים לימי נדותה, משא"כ כשאינה רואית אלא כתם, שלא יתלכלכו ויטנפו בגדיה בדם נדות, לובשת רק סנור המיוחד לנדתה ועמ"ש הט"ז יו"ד סי' א' סקכ"ב בדין טבח שעשה סימן בראש הכבש השחוט שיהא נראה שהוא טרפה שנאמן כשנתן אמתלא, והקשה מהא דאם הוחזקה נדה ל"מ אמתלא, וכתב הב"י בשם הרשב"א דהיינו משום "דלעשות מעשה כולי האי ללבוש בגדי נדה אינה לובשת", הרי דהגם דלבישת בגדי נדה הוא מעשה כל דהו דהא סגי בלבישת סינר המיוחד לנדותה, תו ל"מ אמתלא, ולענ"ד מיושב, דהא מפורש בלשון הפוסקים שלבשה בגדי' המיוחדים לימי נדות", וכן מדקאמר בעלה לוקה עליה", מוכח שהחזיקה עצמה לנדה גמורה שאז לובשת כל בגדי' המיוחדים לימי נדותה, ובלבישת סינר בלבד ליכא ה כחה שהיא נדה גמורה אלא שמצאה כתם, והיינו דדייק וכתב "דלעשות מעשה כולי האי" כו', משא"כ טבח שעשה סימן בראש הכשב כו' דהוי מעשה כל דהו (וע' חולין ד' מ' "מאי מעשה מעשה רבה")

ועכ"פ הגם שמלשון הטוש"ע דנקיט לשון הש"ס לא מוכח דה"ה באיסור דרבנן, אכתי כבר הביאו הח"מ והב"ש ממ"ש הה"מ שהרי המעשר בזה"ז אינו אלא מדבריהם כו', ושאין חילוק והבדל כל שהכשילתו, והגם דלפמ"ש הנה"מ סי' רל"ד סק"ג א"צ כפרה כשאכל איסור דרבנן בשוגג, הכא גם כשהכשילתו באיסור תורה א"צ כפרה דלא הוי שוגג אלא אנוס, כיון שהיתה נאמנת לו ע"פ הדין, ומ"מ מפסדת מצד