דבר אליהו (קלאצקין) עט

ירושה לאח"מ, אגלי למפרע העון שעשה, דאכתי העון הוי משעת כתיבה) ומייתי שם עובדא דהאי גברא הפקיד אצל ר"א בר ממל ומה שאם יתנהגו בניו כשורה יתן להם מחצה הנכסים ולא התנהגו כשורה ואפ"ה נתן להם החצי ושוב באו לערער על החצי הנשאר ביד ר"א בר ממל וא"ל אם לא תשתקו אוציא מידכם גם מה שנתתי לכם שהרי אי אתם נוהגין כשורה, וא"כ מוכח מדעבר על צואתו ונתן להם החצי, שלא רצה לסייע ידי עוברי עבירה שהוא חטא גדול כמ"ש עונותם על עצמותם, ודוקא המחצה הנשאר דלא הוי בכלל זה כיון שהניח להם מחצה, רק דאין רוח חכמים נוחה הימנו לא חש לזה עכ"ד ולענ"ד בלשון העטור שכתב "ודוקא לא שייר להם כלום אבל שייר להן ונתן לעניים ולעשירים מממונו הרשות בידו", מפורש כמ"ש התשב"ץ בשמו, ומ"ש הח"ס להוכיח מדר"א בר ממל נתן לבני המפקיד החצי אע"ג שלא התנהגו כשורה, לענ"ד, אדרבה מתחלה חשב ר"א בר ממל שהבנים מתנהגין כשורה, ורק כשבאו אח"כ לערער על ציווי האב נתברר לו שהן בנים רעים (קקו פדיטפי) ומתנהגין שלא כשורה, ולזה א"ל שיחזירו לו המחצה שנתן להם, כמפורש בלשון העטור בשם הירושלמי בתר יומין בעון אתון מעור עימיה א"ל לא אמר אבוכן הב להון אלא אי הוו דהנייה הב להן פלגא וסב לך, כדון דאתון קקו פדיטפי הבו לי מה דיהבית לכון", ועכ"פ מפורש לענ"ד בלשון העיטור כמ"ש התשב"ץ בשמו, (ושאני מ"ש כתובות דנ"ג שהי' למורת רוח הנותן), כתבתי הנלע"ד בעז"ה בחדש סיון דשנת תער"ג לפ"ק, סימן מד בעז"ה ו' עש"ק ח' אלול שנת תרס"ד, להרב הג' חו"ב בהד"ת מו"ה מנחם מרדכי תאומים פרענקיל נ"י היושב באהלה של תורה בירושלם עה"ק תובב"א

מה שהוקשה לכ"ת מה שביארתי בספרי אמ"ש סי' פ', מ"ש במשנה דכתובות ד' ע"ב "ואיזוהי דת יהודית יוצאת וראשה פרוע" ופריך הש"ס ראשה פרוע דאורייתא היא" כו', ומתרץ דאורייתא קלתה שפיר דמי" כו', דלכאו' קשה אמאי לא חשבה מתני' בכלל דת משה כשראשה פרועה לגמרי בלא קלתה, וכתבתי די"ל שלא הוצרך להזכיר זה, משום דנשמע לה מסיפא דאף כשקלתה על ראשה יוצאת שלא בכתובה ומכ"ש כשראשה פרועה לגמרי, והוקשה לכ"ת לפום דפרש"י בסוטה ד' כ"ה ד"ה עע"ד, דמוכח מלשונו דדוקא עוברת על דת יהודית צריכה התראה משא"כ עע"ד משה, דא"כ יקשה דהול"ל למתני' להשמיענו דראשה פרוע לגמרי הוי בכלל עעד"מ שא"צ התראה, ועכצ"ל דכיון דהוי רק ענין צניעות הוי כעעד"י שצריכה התראה, ולכאו' מלשון פרש"י ד"ה "דאוריי' היא, ואמאי לא קרי לה דת משה משמע דכשהאיסור מה"ת הוי בכלל עעד"מ

הנה בלשון הב"ש סי' קט"ו סקי"ז וז"ל אלא רש"י בסוטה ד' כ"ה פי' בבעיא זו אם צריכה התראה להפסיד הכתובה דאיירי בעעד"י משמע דס"ל אם היא עעד"מ א"צ התראה אה כיון דכבר הכשילתו כו' עכ"ל, וא"כ היינו דוקא הא דחשיב מתני' מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה" כו', וכן נודרת ואינה מקיימת" כיון דבעון נדרים בנים מתים הוי כמו שהכשילתו, משא"כ ראשה פרועה י"ל שצריכה התראה וגוף הוכחת הב"ש מדפרש"י על האיבעיא אי עע"ד צריכה התראה, דהיינו "עע"ד יהודית שאינה צנועה יוצאה וראשה פרוע" כו'. ודייק מדנקט דוקא הנך, דס"ל לפרש"י דעעד"מ א"צ התראה, צ"ע לענ"ד, די"ל דאדרבה ס"ל לפרש"י דאיבעי להש"ס דוקא בעעדי"י שאינה צנועה, דכיון דאית בה פריצותא יתירא, כדפרש"י ד"ה דלית לה, אפשר שאין צורך ותועלת בהתראה, דגם אי מירתתא ע"י ההתראה, ולא תראה בגלוי עניני פריצות, מקפיד הבעל שיודע שהיא חשודה בפריצות בהסתר באין עין רואה, ומש"ה מספקא לי' דלמא א"צ התראה, משא"כ מאכילתו שאינו מעושר וכה"ג, שמה שמפסדת כתובה הוא רק מצד חשש שתכשיל אותו גם להבא, וכדמוכח מדתניא, היה ר"י אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לו חלה יחזור ויפריש אחריה, א"ל אין אדם דר עם נחש בכפיפה כו' זימנין דמקרי ואכיל", גם להס"ד פשיטא שצריכה התראה דאפשר שע"י התראה מירתתא ולא תוסיף להכשילו, ובענין מכשול הבעל שאין יצרה תוקפה בודאי תזהר מפני היראה, ואפי' משמשתו נדה י"ל דכשתדע שהבעל ידרוש ויחקור לא תוסיף להכשילו, וא"כ אין הכרח לומר דשיטת רש"י ז"ל הוא דלא ככל הראשונים שפסקו דכל עע"ד הן ד"מ הן ד"י צריכה התראה, די"ל דגם כונת פרש"י הוא כן, והגם די"ל דלענין פריצות שהוא דבר שבגלוי יש תועלת בהתראה משא"כ מאכילתו שאין מעושר, שהחשוד על הדבר אין נאמן אפי' בשבועה (ס' קי"ט), מסתבר לכאו' לומר דס"ל לפרש"י ככל הפוסקים, ודלא מיבעי כשיש לתלות בשגגה או התרשלות (ע' תו' פסחי' ד' ד') או דרך מקרה בעלמא, אלא דאפי' כשהיא חשודה, ל"ש לומר "אין אדם דר" כו', כשלא נתברר ע"י התראה שעומדת במרדה

, והנה מהאיבע"א שלאח"כ עע"ד ורצה בעל לקיימה כו' מי אמרי' בקפידא דבעל תלה רחמנא והא לא קפיד או דילמא כיון דקפיד קפיד", מוכח כפרש"י דמיירי כשעע"ד בעניני פריצות, וכדפרש"י דכיון דאורחי' דבעל למיקפד בהכי על כורחיה דהאי נמי ה יא קפידא לגביה", ולכאו' מוקשה דהא מיירי כשרוצה לקיימה ואומר שאינו מקפיד, וכן מוקשה הא דפרש"י ד"ה "תלה רחמנא, דכתיב וקנא את אשתו" דהא כיון דקיי"ל כר"ע דוקנא את אשתו חובה, אינו תלוי בקפידת הבעל, ועכצ"ל דהיינו דכיון שיש רגל"ד שזינתה כשנסתרה אחר הקנוי שיודעת שעי"ז תיאסר לבעלה ובכ"ז נסתרה, וציותה תורה שיקנא לאשתו, משום דגוף הסתירה, כיון שדרך הבעל להקפיד, הוי רגל"ד פריצות, ולולי זאת לא היתה עושית מה שהוא למורת רוח בעלה, ודממילא י"ל דכדלא קפיד ליכא רגל"ד, והיינו מ"ש "או דילמא" כו', וכדפרש"י דכיון דאורחי' דבעל למקפד" כו', הדר יש רגל"ד של פריצות, ולולי זאת לא היתה עושית כן, מצד שיודעת שהדרך להקפיד ע"ז, וכיון שיש רגל"ד של פריצות, ממילא על כורחי' דהאי" כו' (וע' סוף גיטין תד"ה עם בנ"א), וכ"ז כשהיא עע"ד בעניני פריצות, שכשאין הבעל מקפיד, ממילא ליכא כ"כ רגל"ד. משא"כ כשמשמשתו נדה ואתרע נאמנותה דאפשר דלאו בקפידא דבעל תלי מילתא [וקצת הי' מקום לפרש דכיון שצריך לכתוב לה כתובה אחרת, כמ"ש הח"מ סקי"ח, וכ"ז שהיא עפ"ד לא מזדקקי עדים לכתחילה לכתוב לה כתובה, היינו דקאמר "דכיון דקפיד קפיד" דכבר פקע חיוב כתובתה בשעה שהקפיד הגם שכעת אינו מקפיד– אך ז"א, דהא בכתובות ד' ט' קאמר אי למיתב לה כתובה ניתב לה" ולא אמרי' שתטרוף מלקוחות שלא כדין, ועמ"ש חה"ג זצ"ל בבר"י חו"מ סק"ב, ובלא"ה, הא מבואר ברמב"ם "שאם רצה הבעל לא יוציא וכו' ואין להן כתובה כו' אלא תהא קלה בעיניו להוציאה". הרי דשרי לדור א עמה, וע' ח"מ]

ובהפלאה בק"א סק"ז דאף כשהוא נחשד באיסור חלב והיא הכשילתו באיסור דם הפסידה כתובתה, מדבעי לומר באלמנה לכה"ג דמקנין אותה להפסידה כתובתה, הגם שהוא עבריין על איסור אלמנה לכה"ג ולענ"ד שאני קינוי שהפריצות נוגע לענין האישות, וגם העבריינין מקפידין ע"ז,