דבר אליהו (קלאצקין) ז

סימן א בעזה"י יום א' לסדר שלח שנת תרס"ב מאריאמפאל. כבוד הרב הג' המפורסם בתורה ויראה ומדות תרומיות כו' מו"ה ישו ר ישראל נתן טייץ אבד"ק לידווינאווא פלך סובאלק (ואח"כ אבד"ק ליגום זלה"ה)

הנני בזה להשיב למעכ"ת על מכתביו ע"ד הקצב דמחנם שזה כשבע שנים עוסק באומנתו ומוחזק בכשרות ולא נשמע עליו שמץ דבר מעולם ועתה העיד השו"ב ר' משה יצחק שמצא כי הכרס ובה"כ נתלשו וניטלו מבהמת הקצב הנ"ל ומצא סרכא על בשר הטרפש הנשאר על הדופן ובסוף הסרכא הי' כמו פי מכה קטנה עם מעט מוגלא, וכמו שביל קטן הנעשה ממחט או קוץ בתוך המוגלא שעל פי המכה, ומקום הסרכא מכוון למקום בית הכוסות המונח על הטרפש, וניכר שהי' נסרך לביה"כ ובודאי הי' שם קוץ או נקב, ובבשר הדופן שנגד הטרפש הי' מכה וכמו נקב הנקרא שטאך, ובפנים הדופן הי' שומן על המכה. וצד הטרפש אשר להדופן הי' נקי מסרכא ומכה ורק נקב קטן נמצא שם בהטרפש שניכר להשו"ב שנעשה ע"י חתך סכין, והבה"כ נמצא מחותך ונחסר הרבה ולא נמצא מכה בהנשאר, והשו"ב מחליט שהטבח עשה בזדון ורצה להאכיל טריפות, והטבח מתנצל שלא הרגיש סרכא מביה"כ לטרפש. ושהנקב הנמצא נעשה מהשטאך של הדופן. ומצד שהי' עש"ק והשו"ב איחר לבא לבדוק לזאת תלש ונטל בעצמו והוא לא הרגיש מאומה ונסתפק כ"ת אם יש מקום להכשיר הקצב הנ"ל מצד שהי' מוחזק בכשרות מעולם. ויש מפקפקין בעדות השו"ב ותולין שיש להשו"ב טינא על הקצב. ויש שמאמינין להשו"ב ומהימן להו כבי תרי

הנה יש מקום לחקור ולומר שאין הע"א נאמן. במקום שהבעלים מכחישין, אלא לאסור ולהטריף הבשר משום שלא הי' חזקה מבוררת שהבהמה כשירה. משא"כ לענין להפסיד נאמנות המוכר, אין ע"א נאמן נגד חזקת כשרות של המוכר וכמו שאינו נאמן נגדו להוציא ממון ועמ"ש החו"ד סי' קכ"ז סעי' ב': והגם שכתב הפ"י (גיטין ד' י"ז) דמש"ה לא מהני חזקת כשרות במקום חזקה קמייתא הגם דקיי"ל בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז דכל א' באה בפ"ע ומעידה אלמא דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון. שאני הכא דאתרע חזקת כשרות דידה והאי חזקת כשרות מאי טיבה דלמא מבטן אמה לעולם לא היתה בחזקת כשרות אע"כ משום דאזלי' בתר רובא ורוב ישראל כשרין ורובא עדיף מחזקה אבל כשזינתה הרי פירשה מן הרוב דרוב בנות ישראל אינן מזנות אפי' כשהן פנויות ע"ש אכתי מבואר בפנ"י דכ"ז שלא אתרע חזקת כשרות עדיף ח"כ מחזקת ממון וכיון שאין נאמן נגדו להוציא ממון מכ"ש שאין נאמן להפסיד חזקת כשרותו

ויש להוכיח דזה הוי חזקה מבוררת מהמבואר בחו"מ (סי' ל"ד סעי' כ"ג) דכשהעיד בב"ד ואח"כ באו עדים עבר עבירה שנפסל בה מן התורה אבל אין יודעין אם עבר קודם שהעיד או אח"כ מוקמינן גברא אחזקתי' וכל מה שהעיד כשר עד דידעי' דעבר קודם לכן. וע"ש בב"י ובד"מ בשם הרשב"א ושאין חולק בזה. הגם דקיי"ל ביו"ד (סי' פ"א סעי' ב) דכשהוגלד פי המכה שבידוע שבוודאי נעשה ג' ימים קודם שחיטה, אסורות אף הגבינות שנעשו קודם ג"י. ועמ"ש הרשב"א והר"ן דכל שיצאה מחיים מחזקת הרוב וא"א לומר דסמוך לשחיטה ממש נטרפה הכל אסור למפרע. ועמ"ש הט"ז דלא מהני חזקה אלא כשאין צורך והכרח ליתן איזה זמן לבטל החזקה והיינו היכא די"ל שנעשה ממש ברגע שקודם השחיטה (והגם שאין סברא לחלק בין זמן מועט למרובה. מ"מ שאני שעה ורגע שמכון לשוחטה שכבר עומדת אז להתברר ולא שייך להעמידה אז בחזקתה) משא"כ כשתצטרך לבטל החזקה באיזה זמן דממילא כבר נתבטלה החזקה (הגם שלא הי' חזקת איסור על החלב) וא"כ יקשה ה"נ נימא דכיון שנתבטלה אח"כ חזקת כשרותו ממילא מתבטלת חזקת כשרותו גם למפרע והגם דשאני טריפות דאפשר שנטרפה מן הבטן ולא היתה כשרה מעולם ה"נ אפשר שמרגע גדלות שהי' ראוי לעדות כבר עבר עבירה ע"ד מ"ש זורו רשעים מרחם. והגם דלא שכיחא שברגע דגדלות יעבור אכתי אם כבר חטא ופשע בקטנותו מזמן חינוך ומתחלת גדלותו לא הי' בכשרות, לא הי' לו ח"כ מעולם. ומוכח מזה דחזקת כשרות של האדם עדיפא מחזקת כשרות של בהמה דהוי רק חזקה דאתיא מכח רובא (ועומדת להשחט ולהתברר ע' חולין ד' י"ד) משא"כ חזקת כשרות של איש מישראל דכיון שמוציאין ממון ע"פ עדותו כ"ז דלא אתרע. החזיקתו תורה לכשר ודאי והוי חזקה מבוררת ועיין קידושין דנ"ז תד"ה שחטה ונמצאת טרפה. שהקשו לפרש"י דכי נמי נמצאת טרפה שנקבו הדקין שמא הטריפות בא אחר הלקיחה וא"כ אמאי מותרת תיאסר מספק ואולי י"ל דשפיר קאמר כגון שנמצאת טרפה בבני מעי' דלא חל עלה קדושה כלל. וממילא העמד אותה בחזקת חולין דהוא חזקה מבוררת

והנה בקצה"ח הקשה ממקוה שנמדד ונמצא חסר דכל הטהרות שנעשו ע"ג טמאות משום דאיכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפניך. וא"כ ה"נ נימא אוקי ממון על חזקתו והרי פסול לפניך. ומ"ש הנה"מ לתרץ דשאני חזקת ממון דלאו חזקה המבררת היא ואינה מצטרפת להריעותא דהרי פסול לפניך, צ"ע דבעלמא מצטרפת חזקת ממון לשאר חזקות ולענ"ד י"ל דשאני התם דכשבאנו לדון על הכשר המקוה אנו דנין רק לענין כשרות המקוה לטהר את הטמא מטומאתו ושייך לומר העמד טמא על חזקתו. משא"כ כשבאנו לדון על חזקת כשרות האיש הוי גם לענין להחזיק ממון ע"פ עדותו וכדומה ולענין שנחשב עושה מעשה עמך ואסור לקללו ושיש לו נאמנות למכור מאכלי כשר וכיון שיש לו חזקת כשרות לכל דבר ממילא מהני עדותו גם להוציא ממון וכעין הא דקיי"ל דכשהוחזק האיסור ע"פ עד אחד, לוקין ועונשין על פיו. וכעין מ"ש דמוציאין ממון ע"פ הרוב היכא שכבר הוחזק הרוב לכל דבר ואולי מצד זה כדאיכא תרי ותרי כיון דאוקמינא בחזקת כשרות לכל דבר. ממילא מוציאין ממון ע"פ ג"כ

ועפ"ז יש ליישב מ"ש התוס' קדושין ד' ס"ו ד"ה אר"ט וז"ל וא"ת מאי משל הוא הרי במשל אפי' נודע שפסול הי' בשעת עבודה אפ"ה עבודתו כשרה, ובכי ה"ג גבי מקוה אם נמצא שמדידתו היתה תחילה בטעות טהרותיו טמאות למפרע אפי' לר"ט ואור"י דבתרתי פליגי פליגי בטהרות שנעשו ע"ג למפרע מר אזיל בתר חזקה דמקוה ומר אזיל בתר חזקה דאדם ובשלא נודע חסרון המקוה למפרע ופליגי נמי בטמא במקוה ולאח"ז נודע שהי' חסר באותו שעה שטהרותיו ט למפרע ופליגי נמי במקוה שטבל בה כהן ועבד