דבר אליהו (קלאצקין) עח

ומ"ש מע"כ לדייק מהלשון כל שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה (ד' קט"ו), דמדדייק וקאמר "ליורשו", מוכח דקפיד דוקא שיהא בתורת ירושה, וכדמשמע ממ"ש "אשר אין חליפות למו" וכשבא לידו בתורת מתנה אינו בא מכח חליפות, ז"א, דהילפותא ממ"ש אשר אין חליפות למו" לא קאי על המימרא הקודמת, וכמ"ש הרמ"ה ז"ל דמ"ש כל שאינו מניח בן ליורשו כו' "דוקא היכא דלא עסק בפריה ורביה", משא"כ הא דקאמר אח"כ על הכתוב אשר אין חליפות למו ולא יראו אלקים כו' כל שאינו מניח בן, דמיירי גם כשעסק בפו"ר, מדקאמר "תסתיים דר' יוחנן דאמר תלמיד דאר"י דין גרמיה דעשיראה ביר" וע' רשב"ם, ועכצ"ל דגם לפמ"ש במסקנא הא דידי' הא דרביה", לא הוי מצד מ"ש בשם רשב"י, ורשב"י לא הי' רבו, וכל "שאין חליפות למו", הוא מצד שאינו ירא אלקים ונענש בידי שמים, (ובלשון פרשב"ם "חליפין ממלא מקומו", וע' ד' פ' ד"ה "אף צדיק אין גזעו מחליף, כו' אם מת שלא יוליד בן כמותו", והכא משמע דכל שהניח בן, יש חליפות למו) משא"כ מ"ש "הקב"ה מלא עליו עברה", היינו דוקא היכא דלא עסק בפו"ר, ומדויק הא דקאמר "שאינו מניח בן ליורשו", דהיינו שאין טענת אמתלא למנוע מפו"ר מצד שיודע שבניו יהיו רשעים, וכהא דקאמר בברכות ד' י' "א"ל משום דלא עסקת בפו"ר א"ל משום דחזאי ברוה"ק דנפקי מינאי בנין דלא מעלו א"ל כו' מאי דמפקדת אבעי לך למעבד כו', והיינו דדייק וקאמר "ליורשו" שגם רשע ומומר בכלל כדקיי"ל סי' רפ"ג סעי' ב', "ולא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה" והנה עכ"פ אין שיעור וקצב לסכום הירושה כל שמשייר מקצת (ע' ערכין ד' כ"ח) ולא מיעקרא תורת נחלה, וע' ד' נ"ב דבמותר דינר סגי, וע' רשב"ם ד' קל"ג ד"ה רואין, שבמתנת שכ"מ כל נכסיו עוקר נחלה דאו'

ועמ"ש התוס' ד' ק"ל ד"ה ת"ל, דאי לאו לא יבכר הוה אמינא דיכול לשנות חלק בכורה משום דה דהורע כחו כו', וא"כ היכא דליכא גזה"כ לא עדיף חלק בכורה כירושה דעלמא. אך ברמב"ן שמצוה להנחיל לו ושיודיע כו', ומה שהק' בקצה"ח סי' רפ"א דא"כ מאי פריך יכיר למה לי', לכאו' י"ל דכיון שהמצוה כוללת שיעשה כל האפשר שינחל פי שנים, וכמ"ש בלשון הרמב"ן "שהוא מצוה להנחיל לו" (וע' ב"ב ד' נ"ה "א"כ ביטלת ירושת בנו הבכור" כו', וא"כ י"ל שבכלל המצוה הוי ג"כ תשלומי טסקא וכרגא, כדי שיהיו הנכסים מוחזקין ולא ראוי ושלא יתבטל ענין בכורה, ודכמו"כ הוי בכלל המצוה מה שיכתוב ויתן בא פן שיהא לזה כח גם ע"פ דד"מ, כדי שיוכרחו לקיים גם כשילכו בעש"ג, וצ"ע) ובכלל זה הוא שאם לא נודע מי הוא הבכור יודיע האב מזה. וממילא ענין מצות ההכרה הוא חלק של מצות ההנחלה, ושפיר פריך "יכיר למה לי" דהו"ל להשמיענו רק מצות הנחלת חלק בכורה, וממילא נשמע שבכלל המצוה להכיר ולהודיע מי הוא הבכור

ולכאו' הא לא שייך קיום מ"ע בדבר הבא מאיליו, ולא דמי למ"ש פ"ד משמיטה ה' כ"ד שמ"ע להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית כו', שמשמיט ומפקיר בלב, וכשנועל כרמו מבטל מ"ע ומהני מעשיו לפי שעה, משא"כ הכא שאין עושה מצדו שום דבר, ואין ביכולתו לבטל מה שבא מאיליו, ולא מהני מעשיו לשנות חלק בכורה, [וע' קצה"ח שכ' לתרץ מה שהק' התוס' דלריב"ב למה לי ביום הנחילו טו' דא"כ לישתוק מלא יוכל לבכר וממילא ידעי' שאינו יכול לשנות לא חלק בכורה ולא חלק פשיטות משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה כו', ותירץ הקצה"ח דכיון דאצטריך לא יבכר ללאו ממילא סד"א להכריח מזה דמהני מעשיו כדקאמר אמר אביי דאי עביד מהני דאס"ד ל"מ אמאי לקי. ולענ"ד מיושב ד' היום דאביי לא קאמר אלא ראא"י דכ"מ דא"ר לא תעביר ל"מ מעשיו מצד שעבר על מימרא דרחמנא, דא"כ לא משכחת רלקי על איסור לאו, ודעכצ"ל דהגם שעבר אמימרא דרחמנא מהני מעשיו, משא"כ היכא דל"מ מעשיו משום דהוי יחיה עמ"ש בתורה, אטו נימא שמצד שיש איסור לאו הלאו גורם דמהני מעשיו, ואטו מה שכתבה תורה בלשון לאו מכריח לומר לק. דהא יש כמה לאוין בתורה שאין בהן מלקות] וכמו"כ יקשה לדחוק ולומר דמקיים מ"ע בקו"ע בתשלומי כרגא וכה"ג דכיון שאין הבכור נוטל בראוי, מדוע יהא עליו חיוב לעשות שיהיו נכסיו מוחזקין כדי שיטול בהן הבכור פ"ש. ואפי' כשנותן מתנה בחיים לא קעביד איסורא, ואפי' משום הפקעת מצוה ליכא, דשאני ההיא דמנחות ד' מ"א דקאמר "טצדקי למיפטר נפשך מציצית" שבידו לקיים המצוה בקו"ע, וכן הא דקאמר ביבמות ד' י"ז דאסור לבטל מצות יבמין, מכא"כ הכא שאין לו שום אפשרות לקיים המצוה בקו"ע והירושה באה מאיליה בשעת מיתתו, ובחייו אינו מקיים המצוה אפי' בשוא"ת, ולא משכחת קיום המצוה אלא היכא שצריך הכרה שהוא בכור, וא"כ הדק"ל קושיית הקצה"ח דמאי פריך הש"ס "יכיר ל"ל", וגם תמוה לשון הרמב"ן שגם כשא"צ הכרה הוא מצוה להנחיל לו

ואולי י"ל דלשיטת הרמב"ן יש מצוה בקו"ע להנחיל לו היינו שיברר החלק של השדה השייך לו (וע' ב"ב ד' י"ב דיהבי' לי' אחד מיצרא) וכן בשאר נכסים יברר המוריש מה ששייך להבכור, (שיעלה לדמי פ"ש מחלק כאו"א), ואין להקשות ממ"ש בגיטין ד' מ"ח דלר' יוחנן "דהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל ואס"ד לאו כקה"ג דמי לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון", דהא משכחת לה שבירר המוריש חלקו של כאו"א, דלק"מ, דהא גם בלא דברי הרמב"ן מהני כשבירר המוריש, דהא כיון דכתי' והי' ביום הנחילו את בניו ויליף מינה "שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה", ודהיינו בתורת ירושה, ממילא י"ל דכה"ג הוו לכ"ע יורשין ולא לקוחות ועכצ"ל דפריך "לא משכחת" כו', משום דהוי מלתא דלא שכיחא שהמוריש יברר חלקו של כאו"א, וא"כ י"ל גם לשיטת הרמב"ן, דכיון שאין מצוה להנחיל ולברר את חלק הבנים הפשוטים (הגם שיש בזה עדיפות כדי למנוע מקטטה ותערומת אח"כ) ממילא לא שכיחא מילתא שהמוריש יברר וינחל לכאו"א את חלקו בתורת ירושה, ואי נימא כן לשיטת הרמב"ן, תו י"ל דגבי חלק בכורה, גם במתנה מחיים מפקיע ומבטל המצוה, ודגם כשישייר קצת שיטול בהן הבכור פ"ש, י"ל דכיון שמצות התורה הוי שינחיל לבנו הבכור בקו"ע, מוכח מזה שאין הקפדת התורה רק שתתנהג תורת בכורה, אלא שהקפידה שיטול פ"ש בנכסיו, וממילא י"ל דבמתנה מחיים הוי ענין הערמה לבטל המצוה, ועכ"פ י"ל דלענין חלק בכורה הוי בכלל לא תהוי בעבורי אחסנתא, ובפרט כשכותב בערכאות שע"פ דיניהם אינו זוכה אלא לאחר גמר מיתה כשכבר יש דין תורת ירושה

והנה בח"ס שם תשו' קנ"א הביא מ"ש התשב"ץ ח"ג סי' קמ"ז וז"ל ובטופס שטרות לראשונים ז"ל יש שיור ד' זוזי וכתב גאון ז"ל דמשום כדי שתהא רוח חכמים נוחה הימנו כמ"ש בספר עטור סופרים כו' עכ"ל, ותמה הח"ס דמדברי העיטור אדרבה מוכח להיפוך, דבתר דמייתי מהש"ס דילן מייתי מ"ש בירוש' שהביא הרי"ף בב"ב דהכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עה"כ ותהי עונותם על עצמותם (ע' נמ"י וז"ל כלומר בניהם שהם עצמורם כו' ע"ש, ולא ניחא לי' לפרש שלאח"מ שהן כבר עצמות בלא רוח ונפש. חל העון, כעין מ"ש בב"מ ד' ס"ב דלאו דשומא מתלא תלי וקאי, ודה"נ כשאין להבנים